עדי בעולם

כמו שאני מתיישבת לכתוב, אונייה, מאלה הענקיות של "ספינת האהבה", צופרת לה ברקע. אני גרה עכשיו מאוד קרוב למים, וצפירת האונייה הזו די מפחידה. בפעם הראשונה ששמעתי אותה, לפני כמעט בדיוק שנה, כשעברנו לכאן, ממש נבהלתי. בהתחלה קשה להבין מה זה. מאז שמעתי אותה כמה פעמים, פעם בחודשיים ככה, וכל פעם זה משעשע אותי איך אני שומעת את הצפירה המזעזעת הזו באמצע הסלון. אבל זו כנראה הפעם האחרונה: אנחנו עוברים דירה ביום שבת, לדירה שאמנם גם יחסית קרובה לשפת המים (חמש דקות הליכה), אבל אוניות הענק האלה לא מגיעות לשם.

מה שאומר שאני מאוד עסוקה בימים האלה. אני די קרועה מהעבודה החדשה - אני לא רגילה לקום בשעות בוקר מוקדמות (לפני שמונה!), ועוד כל יום. עכשיו כשאני חושבת על זה, אף פעם לא היתה לי עבודה משרדית רגילה, תשע חמש. אני מוצאת את עצמי מתחילה לאבד ריכוז בסביבות שתיים בצהריים, לא מאמינה שעוד יש כל כך הרבה זמן עד שהולכים הביתה. איך אנשים עושים את זה? כבר עשיתי ימים של 12 שעות בעבודה הקודמת שלי, אבל הם כמעט אף פעם לא התחילו בתשע בבוקר, מקסימום ב-12 בצהריים.

וחוץ מזה, בעבודה החדשה יש די לחץ, המון דברים חדשים ללמוד, המון אחריות, המון דברים להכיר. אמאל'ה.

אז אני מאוד קרועה כשאני מגיעה הביתה. אני מניחה שייקח זמן עד שאני אתרגל לשעות החדשות, רק שאין לי הזמן הזה: אנחנו עוברים דירה ביום שבת, מה שאומר שאחרי שצבענו את הדירה החדשה כל השבוע שעבר, עכשיו אנחנו צריכים לארוז את הקודמת. ועוד לא ציינתי שביום ראשון, במקום שנתחיל לסדר סוף סוף את הדברים בדירה החדשה, עוד מצפה לנו יום ניקיון יסודי בדירה הישנה, כי פה מחזירים דירה מצוחצחת, או שמחייבים אותך בכסף על חברת הניקיון שישכרו במקומך.

אז צפוי שבוע מאוד עמוס. ואחרי זה שבוע טיפה פחות עמוס, וכן הלאה, אבל בטוח יהיה חודש מעייף. הבנזוג לפחות כבר למד שכל פעם שאני מתלוננת כמה אני עייפה מכל הדברים שיש לי לעשות, הוא צריך רק לומר: "אבל תראי כמה כבר רזית"! לא סגורה על כמה זה מגובה בעובדות, אבל עדיין מעודד.