שרה האיטלקיה ואני נפגשנו בשבוע שעבר לקפה, אחרי חודש כמעט שלא התראינו, בגלל מעבר הדירה (שלנו), תחילת העבודה (שלי) ונסיעה לאיטליה (שלה). אז עכשיו היה לנו הרבה להשלים. כמה הרבה? ובכן, קבענו בבית הקפה, נפגשנו, בחנו אחת את גיזרתה של השנייה ארוכות, ושרה מצמצה ראשונה:
"את בהריון?"
"לא. ואת?"
"לא".
חיוכים רחבים, אף אחת לא שברה את ההסכם.
(בימי הקורס הרחוקים החלטנו שניכנס להריון באותו זמן, וגם דיאנה המקסיקנית וגם אגנה).
אחרי שיחת השלמת הפרטים של מה הפסדנו (הדירה כמעט מסודרת, העבודה בסדר, איטליה היתה מקסימה), קבענו מפגש זוגות. אז אתמול בערב יצאנו לדרינק, הבנזוג ואני, שרה והחבר שלה. שישי בערב זה יום היציאות, ולכן עמוס בטירוף. אחרי שעמדנו בפאב צפוף, כל אחד מחזיק את המשקה שלו ביד אחת ואת המעיל ביד השנייה, החלטנו שאנחנו זקנים מדיי, ואנחנו מעדיפים לשתות בבית. כולנו הלכנו אלינו הביתה. אחרי הגראנד טור הנדרש, התיישבנו בסלון, והשיחה התגלגלה לטלוויזיה מימי הילדות.
זה סוג של שיחה שיש לי בד"כ עם ישראלים, כולם מתגעגעים ל"האיים האבודים" וכאלה. בד"כ עם לאומים אחרים זה לא קורה, פשוט כי עושה רושם שה"האיים האבודים" שודרה רק אצלנו. אבל מתברר שיש סדרות אחרות שאנשים זוכרים מהילדות שאפשר לדבר עליהן. למשל, "וונדר וומן", שלא לומר "אשת חיל". אחרי זה ניסינו למצוא עוד סדרות שכולנו מכירים. כלומר, הבנזוג והחבר של שרה הכירו את אותן סדרות, באורח טבעי, אבל שרה ואני לא ידענו על מה הם מדברים. לעומת זאת, כששרה אמרה "האיש הביוני", ואני קראתי מייד "סטיב אוסטין", שני השבדים בהו בנו בחוסר הבנה מוחלט.
משם עברנו ל"דאלאס" ("כל שבדיה ראתה את זה, לא היה אחד שפיספס", אמרו השבדים, ושרה ואני קראנו מייד: "ככה זה היה גם בישראל/איטליה"), ו"שושלת", ושרה התוודתה על געגועיה ל"מגנום", עד כדי כך שהיא מנסה לשכנע את החבר שלה לגדל שפם, שאלוהים יעזור.
משם עברנו לסקירת החודש הקרוב, והסברתי קצת על החגים היהודים שמתקרבים. שרה סיפרה בזעזוע שהחברה האיטלקיה שלה פה, שהיא גם יהודייה, הזמינה אותם לארוחת ערב עוד שלושה שבועות ב"אוהל". כמעט נחנקתי מצחוק. אבל מצד שני, איך מסבירים להם מה זה סוכה. טוב, הם כבר ייראו אצל החברה היהודייה שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
