טוב, אלו היו חמישה ימים משפחתיים במיוחד. על ארוחת ראש השנה אין לי הרבה מה להוסיף אחרי התיאור המושלם של פורד (אני לא יכולתי לנסח את המחמאות האלה לעצמי יותר טוב), רק נציין שלמדתי שיש מחיר לשילוב חברים ומשפחה באותה ארוחה, כמו זה:
אמא: לעדי היו בארבי, וגם היה לה את החבר הזה של בארבי, איך קראו לו עדי?
עדי, בפנים סמוקות: קן
אמא: הו כן, עדי שיחקה איתם שעות, חיתנה אותם כל הזמן
החברים של עדי, בחיוך רחב ומרושע: ספרי עוד
אמא, בחיוך מאושר: היה לה גם בית בארבי ענק, שהיא בנתה מקופסאות
הבנזוג, בחיוך זדוני: יש לך גם תמונות מהתקופה הזו?
אמא: הוו, כמה חבל שאין לי פה
עדי, סמוקה אבל מודה לאל שאמא לא הביאה תמונות: שנחליף נושא?
החברים וההורים: לא!
רררר.
וחוץ מזה, ההורים התרשמו כראוי מהעיר, וגם זכו לראות פכים מחיינו בגולה. אחוות גיקים צפויה נרשמה בין אבא שלי לבנזוג, עת האחרון עשה להם סיבוב במקום העבודה שלו. באחד החדרים התגלה לוח עמוס חישובים מתימטים, ואבא שלי, שעיסוקו אלקטרוניקה ותחביבו מתמטיקה, עמד מול הלוח וקיבל השראה. מייד תפס איזה טוש, שירבט וואחד נוסחה על הלוח, והצטנע מול הבנזוג: "זה רק משהו פשוט, תהיתי לעצמי אם תזהה". הבנזוג, שעיסוקו מתמיטיקה ותחביבו אלקטרוניקה, העיף מבט על גיבוב האותיות ואמר: "טרנזיסטור". אמא שלי ואני בהינו בערימת הג'יבריש על הלוח, ותהינו איפה הוא רואה כאן טרנזיסטור, אבל אבא הנהן ושאל: "מאיזה סוג?" כאן התפתח דיון ארוך ומרתק על סוגי טרנזיסטורים, בעוד אמא ואני מפהקות למכביר.
אה, והיה גם קניות. זה הזמן להודות להורים על זוג מגפי היוקרה שהעניקו לי. היה שווה למדוד ליד ההורים ואז להיאנח "חבל שזה כל כך יקר"... הה.
ועכשיו, חזרה לחיים הרגילים. באסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
