עדי בעולם

זה היה לפני שלושה ימים, בבית קפה/בר. ישבנו, ארבעה ישראלים, לשתיית ערב. יחסית לבר שבדי, המקום הציע מבחר לא רע בכלל של משקאות, כולל מבחר יפה של סיידר בטעמים. החלטתי להיות מקורית, הזמנתי סיידר בטעם וואסאבי ולימון.

בטעם וואסאבי זה בטח לא היה, סתם סיידר לימון. אבל ניחא, לא זו הבעיה. הבעיה היתה ששנייה אחרי שסיימתי את השלוק האחרון, נטל דימה את הבקבוק הריק ובחן את המרכיבים, לראות אם יש שם וואסאבי. לא היה. אבל ניחא, לא זו הבעיה. הבעיה היא שמתחת למרכיבים היה גם תאריך התפוגה. והיה כתוב שם, במפורש: "לשיווק עד אוגוסט 2005". כלומר, הרגע שתיתי משהו שכבר חודשיים לא מומלץ לשתייה.

החבורה בהתחלה צחקה עליי, העלו סימפטומים אפשריים שאני עשויה לגלות, כאלה. אחרי זה החלטתי להתלונן (בדימיוני כבר התחלתי להרגיש סחרחורת ובחילה, כמובן). אז קראנו למלצרית. זו קימטה את מצחה הבלונדיני, נטלה את הבקבוק, והבטיחה לבדוק.

אחרי חמש דקות היא חזרה, ופצחה בנאום הלא ייאמן הבא: "תשמעי, זה מאוד מוזר שאת מתלוננת. אנחנו מגישים את הבקבוקים האלה כבר הרבה זמן ואף לקוח לא התלונן". תקעתי בה מבט לא מאמין, אז היא הוסיפה, למקרה שלא הבנתי ולכן לא נרגעתי: "עד כמה שאנחנו יודעים, אף לקוח לא הרגיש רע בעקבות הסיידר הזה".

כמה שניות של שתיקה עברו עד שהבנתי שזהו, היא מבחינתה נתנה לי הסבר מספק ואפשר להמשיך הלאה. אז אמרתי לה, בטון די מתפלא וקצת כועס, שלא יכול להיות שהם יגישו בקבוקים שפג תוקפם, כי זה לא יכול להיות טוב. אז היא ענתה לי, הפעם בטון קצת חסר סבלנות: "תשמעי, זה לא אחריותינו. זה הספק מכר לנו את הבקבוקים האלה עם התאריך הזה". בשלב הזה כבר כל השולחן בהה בה בתדהמה. דימה, וריד וירטואלי מפעם במצחו, אמר לה בכעס: "בוודאי שזה אחריותכם! אתם מגישים את זה, אתם אחראים". המלצרית תקעה בנו מבט שבטוח היה שונא, ואז אמרה בחוסר רצון: "אם את מתעקשת אני יכולה להוריד לך את זה מהחשבון". "בוודאי שאני מתעקשת", אמרתי לה בכעס. כאילו שאני עוד אשלם על תרכיז הפניצילין שהרגע שתיתי.

אז היא הורידה לנו את זה מהחשבון, שהוגש בשתיקה רועמת ומבט כועס. אני יודעת שנהוג להתלונן על שירות ישראלי, אבל ככל שאני יותר זמן פה, אני נוטה לזכור את השירות הישראלי כאדיב ועוזר, בטח שמשווים אותו למדיניות ה"לקוחות הם קרציות ובעיות אינן באחריותינו", שקיימת פה. ררר.