עדי בעולם

סוף השבוע האחרון עמד בסימן הפרידה מרוית ודימה. היה עצוב, כי הם היו זוג חברים קרוב מאוד, ואיתם נסענו כמעט לכל הטיולים שלנו, לאי אולנד, לטיול הפיורדים בנורבגיה, ועוד ים פיקניקים באיזור שטוקהולם או במרפסת שלהם (אחח, איזו מרפסת. אולם חתונות). ואם זה לא מספיק שהכימיה הבין-זוגית תיפקדה מצוין, אז רוית גם היתה החברה הישראלית היחידה שלי פה, מה שהופך את כל העניין לעוד יותר עצוב. (פורד, אמרתי חברה, דט ויל סייה, בחורה. אני לא ממש יכולה להתייעץ איתך בענייני צנרת, נכון?). וחוץ מזה, רוית גם עושה תכשיטי פימו, ובתור חברה הישראלית היחידה פה, גם זכיתי לקבל כמה. ומי עכשיו יעשה לי תכשיטים שווים?

(אה, רוית, שכחתי לספר לך, הראיתי אותם לאגנה, והיא מאוד התרשמה. אולי גם היא תקנה את הספר הזה).

אז משתה הפרידה נמשך, כנהוג בכוש, שבעה ימים ולילות. ביום ראשון לפני שבוע ערכו רוית ודימה מסיבת פרידה אצלם בבית, עם "כיבוד קל" (שתי פשטידות יוקרתיות, מגשי ענק של אנטי פסטי, טבולה, סלטים,  פסטה, שתי עוגות. שאלוהים יעזור, בקושי התגלגלתי הביתה אחרי זה). ובסוף המשתה, כמו שפורד כבר כתב, ערכו רוית ודימה חלוקה של הדברים שהם לא לוקחים איתם. היה מאוד משתלם. למען קוראיי חובבי הוויזואליה, הנה מה שקיבלנו:

רוית ודימה היו אמורים לטוס בשבת, ואנחנו כמובן רצינו לפגוש אותם בכל שנייה אפשרית לפני שהם נוסעים. למרבה הצער, הם השתמשו בתירוצים עלובים כמו "חייבים לארוז את כל הבית" או "חייבים לגמור את העבודה לפני שעוזבים" בשביל להסביר שהם עסוקים. נו, שדברים משניים כאלה יעמדו בפנינו? אז הפגישה הבאה נערכה ביום חמישי, וגם אותה אמרו רוית ודימה שממש, בקושי הם גירדו זמן. אז הלכנו למסעדה הודית, זו שליד הבית שלנו, שאנחנו מחבבים מאוד. ולקראת סוף הערב, כשהיה ברור שהרגע שצריך לומר שלום להרבה זמן מתקרב, נכנענו כולנו ואמרנו: אולי ניפגש גם מחר?

אז נפגשנו גם ביום שישי, הפעם במסעדה תאילנדית, ומשם לאיזה פאב פולינזי (ברצינות), שמגיש קוקטיילים בכוסות עץ מסותתות (?). וכשהגיע הרגע לומר שלום להרבה זמן, נכנענו כולנו ואמרנו: אולי ניפגש גם מחר?

אז למחרת, שהיה יום הטיסה, נפגשנו שוב. הפעם למקום של בראנץ', ממש ליד הבית שלנו. הסבר רלוונטי: השבדים אינם מפורסמים בארוחות הבוקר שלהם. אני יודעת שבשביל ישראלים, כשאומרים ארוחת בוקר בבית קפה, מייד מופיעה מול העיניים ארוחה משלוש ביצים, קערת סלט, כמה גבינות, ריבה, זיתים ולחם, לצד שתייה קלה וקפה. לא כך הדבר פה. קודם כל, תרבות בתי הקפה פה היא עלובה למדיי, ולרובם אין מטבח, אלא פשוט דוכן עם אותם מוצרים שיש לכולם: כמה קישים, כמה עוגות, סנדוויצ'ים מוכנים וכמה דיינישים. אין לשבדים תרבות של לשבת בבית קפה לארוחת בוקר, ולכן רוב המקומות יציעו מן דיל של קפה ומאפה קינמון בהנחה. וכשאוכלים פה ארוחת בוקר בבית, בד"כ מדובר בדייסת שיבולת שועל/גרנולה, או לחם עם גבינה/הם. לכן לא היו מופתעים ממני ומהבנזוג למצוא ממש ליד הבית מקום שמתמחה בארוחות בוקר, וארוחות בוקר אמיתיות: אומלטים, סלט, בייגלס ופאנקייקס. או מיי גוד. (אפרופו, עוד לא מצאתי בשטוקהולם גם מקום של בייגלס, רק כאלה שמוכרים בייגלס מוכנים מראש עם הגבינה וזה, ולא משהו).

אז ישבנו שם לארוחת בוקר, דימה ורוית לא מאמינים שהם מגלים את המקום הזה רק עכשיו, ביומם האחרון בשבדיה. אבל לא נורא. וכשגמרנו את הארוחה והתקרב הרגע שבו היינו צריכים לומר שלום להרבה זמן, נכנענו כולנו ואמרנו: שנלך לעוד קפה מכאן? אז הפעם הלכנו לבית קפה אחר, וישבנו שם, עד שבאמת לא היתה ברירה אלא להיפרד. היה עצוב, ובלעתי חזק את הדמעות, שלא להפוך את זה למביך מדיי.

ועכשיו, חסל סדר טלפונים וסמסים על כל שטות לרוית או לדימה. אווו. הבשורה הטובה היא, שכיאה לחלק מהחבורה הישראלית-שבדית שלנו, מעכשיו גם לרוית יש בלוג. אז על המשך קורותיה תוכלו לקרוא בעצמכם.