עדי בעולם

החדש של עמוס עוז הגיע אליי בתקופת שיא של עמוס עוז אצלי בלב. אחרי שנים שחיבבתי אך לא יותר מזה את הספרים שלו, הגיע "סיפור על אהבה וחושך", אחז בי בכוח, ולא נתן לי להוציא אותו מהידיים עד שסיימתי. ימים אחרי זה עוד הסתובבתי תחת השפעת הספר, כולי נפעמת. ואם זה לא מספיק, אז הסופר עצמו הגיע לביקור בשטוקהולם לפני כמה שבועות, ולא רק שנתן הרצאה כל כך מצויינת, כובשת, משכנעת למען ישראל ומבדרת את הקהל, הוא גם חתם לי על הספר. הכיבוש הושלם, החלטתי לקרוא לבני העתידי עמוס, מייד אחרי שאתגבר על התנגדותו של הבנזוג.

אז לא היתה שמחה ממני לקבל את "פתאום בעומק היער", שנשלח אליי מסבתא שלי, שניצלה את הביקור של ההורים כדי לשלוח לי מתנה (יחד עם החדש של אמיר גוטפרוינד, שעוד ממתין לקריאה). הופתעתי קצת מכמה הספר דק, אבל זכרתי ששמעתי שזה ספר לנוער, אז אולי זה קשור.

כגודל הציפיות, גודל האכזבה. הסיפור עצמו - פשוט. אגדה, כפר במקום לא ברור, בתקופה לא ברורה אבל כמו של פעם, לפני שהטכנולוגיה הפכה את כל העולם לכפר אחד, ובכפר אין חיות, או שמחה, ושני ילדים, מתי ומיה, יוצאים לחפש את הסיבה לעובדה ששום בעל חיים אינו נראה בסביבת הכפר. קצת אפוף מיסתורין, כמו סרט של שאמאלן (ואכן, מישהו אמר "הכפר"?). אין עומק בסיפור, ואני יודעת שיהיו מי שיענו "אבל זה סיפור לנוער!", ואני שואלת: "נו, לא יכול להיות ספר לנוער עם עומק?"

כי הבעיה היא בהגדרה. זה ספר לנוער כמו ש"הנסיך הקטן" הוא ספר לנוער. (וכדי שיהיה ברור: אני לא מחובבות הנסיך. עזבו אותי ממשמעויות נסתרות על אופי האדם, הבו לי סיפור). זה ספר על אופי האדם, ויש בו לא מעט מוסרי השכל חינוכיים. על היחס לחריג בחברה, למשל.

קצת קשה לכתוב ביקורת לא מפרגנת לעמוס עוז. זה הרי עמוס עוז, עוד נקבל נובל בזכותו יום אחד וכו. תראו, אני עוד אקרא לבני עמוס, אבל זה לא אומר שאני אקבל כל ספר שלו בהערצה מובטחת. חיפוש באינטרנט העלה שהמבקרים דווקא מפרגנים, אבל אני לא מופתעת. ב"הארץ" משווים את הספר הזה לספר הקודם, "סיפור על אהבה וחושך", ומצליחים, באורח פלא, למצוא נקודות דימיון וקווים משותפים. אהמ. טוב, בסדר. מה לעשות שאני לא חובבת ביקורות פלצניות, וזה שבעוד ב"סיפור על אהבה וחושך" עובר הסופר מנקודת האובייקט לסובייקט כאן זה שונה, זה ממש לא מה שחשוב לי בספר. חשוב לי אם נהניתי או לא, ובמקרה הספציפי הזה, אמנם לא סבלתי, אבל לא התרשמתי במיוחד.

מה שכן, הסופר מקדיש את הספר לנכדיו, ומודה להם על העזרה בטוויית הסיפור. זו דווקא נקודה מקסימה בעיני, אני בטוחה שהסופר והנכדים נהנו הנאה מרובה, ושזה היה אחלה זמן איכות שבעולם לחבר ביחד את הספר ולדון בסיפור.

ועוד נקודה חיובית מאוד בעיני: ספר לנוער או לא, עמוס עוז אינו מרפה מהשפה העשירה שלו, וכל ספר לנוער שמציע משפטים כמו "לרגלי העצים לבלבו ערוגות-ערוגות של שרכים ופרחים ועל הכול נפרשה ניצת לבלוב עדינה, בשלל צבעי כתום וזהב וסגול ואדום ותרוג וצהוב וגם תכלת וחכליל וורדרד ושני וארגמן", הוא בסופו של דבר חיובי, אם ילמד את הנוער עוד מילים בעברית ושישנם משפטים ארוכים יותר מארבע מילים.

אולי אני שטחית, אולי הייתי צריכה לקרוא את הספר, להרהר ברמזים העבים ששולח עוז לחברה הישראלית של ימינו, להתפעם מהשפה ומהאווירה המיסתורית-ערפילית שעמוס עוז טווה שם ביד אמן, אבל אני מצטערת, זה לא מספיק לי. יכול להיות שזה פשוט סוג הספר, בדיוק אותו סוג שאני לא אוהבת. כמו ש"הנסיך הקטן" לא דיבר אליי, או "באדולינה", ואת כל הנזירים והפרארים למיניהם כבר לא טרחתי לקרוא. אבל מצד שני, זה עמוס עוז, אני לא אמורה להשוות אותו לאלכימאים שכאלה, לא?

ועוד תהייה אחת: למה ספר של 105 עמודים צריך לעלות 74 שקלים? אה, כן, שכחתי, עמוס עוז. ווטאבר.