עדי בעולם

באורח לא צפוי, ובאמת שלא חשבתי שייצא לי להיות בסוכה בגולה (ולטס פייס איט, גם בארץ לא יצא לי להיות בסוכה כבר כמה שנים טובות), יצא שבזכות החברה האיטלקייה הלא יהודייה שלי, ביקרתי בסוכה.

כזכור, לשרה האיטלקיה יש חברה יהודיה-איטלקיה כאן בשטוקהולם. לפני שבועיים התקשרה אליי שרה והודיעה לי בפליאה שהחברה היהודייה שלה הזמינה אותה לארוחת ערב ב"אוהל". הסברים ושיכנועים לא עבדו. "זה בנוי ממוטות ומסדינים?" התעקשה שרה, "אז זה אוהל". על כל פנים, גם אני הוזמנתי לסוכה. כבר מזמן למדתי שיהודים מקומיים, ולא רק בשבדיה אלא גם אלה שאני מכירה בארה"ב, תמיד שמחים להזמין ישראלים אל שולחן החג. אולי זה מוסיף נופך אותנטי לחג, המילים העבריות שנזרקות פה ושם? אני לא יודעת, אבל כך הוזמנתי לסוכה, למרות שלא ממש הכרתי את החברה היהודייה של שרה ואת בעלה.

החבר של שרה לא בא לאירוע, כיוון שבדיוק היום הוא נסע לעבוד בדנמרק. הבנזוג תפס מייד טרמפ, והודיע שאם ככה אז גם הוא לא בא, כי זה לא פיר שהחבר של שרה מקבל פטור והוא לא. אז נסענו לשם שתינו באוטו של שרה. שרה נוהגת בדרכה האיטלקית ומפטפטת בעליזות, ואילו אני אוחזת בחוזקה בידית הדלת ועוצרת נשימה מול כל מכונית שכמעט התנגשנו בה. ברחוב של החברה היהודייה לא היתה חניה. לפחות בעיני לא היתה חניה. שרה נעצרה מול רווח בין שתי מכוניות, שאני הייתי מתקשה להחנות בו את האופניים שלי, והמהמה בשביעות רצון: "מצאנו חניה". בתוך דקה היא השחילה את האוטו לרווח הזה, תוך נשיקות פגושים בלתי פוסקות, שזה אולי אופייני מאוד לאיטליה או לתל אביב, אבל כל שבדי שאני מכירה היה מתעלף למראה.

בחצר הבניין של החברה היהודייה ובעלה עמדה, אכן, סוכה. "הנה האוהל", קראה שרה בשביעות רצון. נכנסנו פנימה. כמה הבדלים בין סוכה ישראלית לשבדית: 1. הקירות בנויים משתי שכבות של יריעות עבות, חסומות לרוח. 2. בתוך הסוכה יש שני מפזרי חום, שפועלים בלי הפסקה. 3. במקום שרשראות נייר הבנויות מחוליות ארוכות שגזרתם מהלאשה של אמא, יש מגוון קישוטים של האלווין. טוב, זה אולי לא מאוד אופייני לסוכות שבדיות, אבל כמו שהסבירה לי החברה היהודייה של שרה, הם לא מצאו קישוטים לסוכה בשום מקום, כמובן, ולא היה להם זמן לעשות לבד, אז הם קנו מה שהם מצאו בחנויות. ומה היה בחנויות? קישוטים להאלווין. וכך קושטה כל הסוכה בדלעות כתומות.

האוכל שהוגש בסוכה סימל את רב הלאומיות של המשתתפים: המנה הראשונה היתה קריצה לישראל, עם חומוס מעשה בית (טעים מאוד), טחינה, חמוצים ולחם מסורתי שבדי. קצת מוזר אבל הלך בסדר. שרה ניסתה לראשונה בחייה טחינה, וכנראה קצת קיבלה שוק מהטעם החזק. "ממה זה עשוי?" היא שאלה אחרי הביס הראשון, ולשמע תשובת ה"רוטב שומשום" מלמלה "כמה מעניין" בטון לא מעוניין בכלל, ולא נגעה יותר בטחינה.

למנה השנייה הוגשה מנה איטלקית למהדרין: ספגטי ברוטב עגבניות חריף. בין הסועדים הועבר גוש פרמזן ענק, ממש ענק, היה קצת כבד להרים אותו ביד אחת בשביל לגרר מעל הצלחת. החברה של שרה הסבירה שהיא לא מצאה עד עכשיו גבינת פרמז'ן כמו שצריך בשבדיה, אז היא ביקשה מאמא שלה לשלוח לה אחת מאיטליה, וזו הגיעה בצורת החבילה הענקית הזו. כולם השתעשעו מהגבינה הזו (שהיתה אגב מאוד טעימה).

לקינוח הוגשה עוגת בננה, עוגיות וסלט פירות. היה ממש נחמד. כל כך נחמד, ששרה החליטה להזמין את הזוג היהודי ואותנו לארוחת זוגות משולשת אצלם בבית. וכיוון שהזוג היהודי אוכל כשר, היא תעשה דגים. הבנזוג, שאינו נוגע בדברים שיצאו מהים, בטח לא ישמח לשמוע כשאני אספר לו, אבל נו, ככה זה. הברזת מהסוכה? קבל ארוחה שלמה של דגים ופלפולים יהודיים. הא.