עדי בעולם

אז חצי מיום ההולדת שלי הלך על העבודה. בעצם, יותר מחצי. קמתי מוקדם, בשמונה ועשרים הייתי במשרד, עד חמש ומשהו. אררר. במשרד יש מסורת שבימי הולדת חתן/כלת השמחה מביאים עוגה. ככה מצאתי את עצמי אופה בראוניז ביום ראשון בערב, חותכת ומסדרת בקופסה שתיכנס לי לסל של האופניים. נכנס, הלך בסדר. בעבודה זכיתי לכל הטקס המביך של כל העובדים מצטופפים במטבח, נאום הבוס נישא, ואז, למרבה המבוכה, שיר יום ההולדת הכי שבדי שאפשר, כולם שרים בחצי פה, ועוד מסיימים את זה בקריאת ה"הורה הורה הורה" המסורתית והמעפנה. אני חושבת שהייתי סמוקה שלוש שעות אחרי.

אז הביתה הגעתי רק לקראת שש. כלומר רוב יום ההולדת עבר ואני בכלל עוד לא נהניתי. למזלי, הבנזוג חיכה בבית, נכון לשעשע אותי בכל דרך. ומהי דרך טובה יותר מלהעניק לי מתנות? מייד ערך הבנזוג את שלל מתנותיו על השולחן בסלון, הוסיף צלוחית פרליני שוקולד ליד שיהיה מה לנשנש בזמן שפותחים את המתנות, והתיישב בציפייה.

אתם בטח לא מזהים, אבל רוב המתנות פה עטופות בנייר העטיפה של NK, הכלבו הכי מפונפן שיכול להיות. יקר, מנופח, ואני מתה עליו. באמת, איזה כלבו כיפי. גם שרת החוץ המנוחה, אנה לינד, מתה עליו. מילולית, אבל בעצם לא יפה לצחוק על זה. אז נחזור לענייננו. מאוד שמחתי לראות שעושה רושם שהבנזוג החליט ללכת על מקומות בטוחים. אז פתחתי אחת אחת. קודם כל, מצאתי שם קופסת שוקולדי לינדט, הכדורים, שאני פשוט מתה עליהם. אחרי זה הופיעה קופסת דיוידי, ואני מבקשת לא לצחוק, כל אחת והשריטה שלה, של העונה הראשונה של "באפי ציידת הערפדים". כן, אני אוהבת את הסידרה הזו, ולא משנה לי בת כמה אני.

נקסט. שני דברים לבית, שזה קצת נגד חוקי מתנות יום ההולדת שלנו, אבל הבנזוג ידע שאני רוצה אותם (איך הוא ידע? הצבעתי עליהם כשעברנו בכלבו...). ראשית - מגש מעוצב, כמו שאנחנו צריכים. שנית - מעמד לבקבוקי יין, של "בודום", רשת העיצוב הדנית שאני מתה עליה.

נקסט: שרשרת ממש ממש יפה. הבנזוג מכיר אותי טוב, ועל כן לא הסתבך עם תכשיטי הזהב במיטב אופנת רוסיה באייטיז ששולטים כאן בחנויות, אלא הלך לחנות המעצבים החביבה עליי, וקנה לי שרשרת שרוך שחור ועליה תליון אבן ירוקה, משהו באמת באמת יפה. ניסיתי לצלם, אבל הבנזוג לא הצליח להוציא אפילו תמונה אחת שרואים בה רק את השרשרת ולא את המחשוף שלי. ויש גבול מה אני אשים באינטרנט.

וגולת הכותרת: אייפוד נאנו. כלומר, חגית מקליפורניה כבר תיקנה אותי ואמרה שאני צריכה לומר רק "נאנו", אבל מה לעשות שאני לא שולטת ברזי הז'רגון הסיליקוני כמוה. כך או כך: איזה כיף.

עוד לא הספקתי להתאושש מהמתנות המשובחות, והבנזוג ציין שממתין לנו שולחן במסעדה. המסעדה הזו, ליתר דיוק. מדהימה. גם העיצוב, גם האוכל. איזה כיף. הם מתמחים במנות קטנות, כך שכל סועד צריך להזמין משהו כמו שלוש-ארבע מנות, וכולן באמת משובחות. יאממ.

משם חזרנו הביתה, די מתגלגלים. וכאן פצחו להם סידרת טלפונים מחברים ומשפחה. קצת הרגיש כאילו אני בארץ. זה היה כיף.

למחרת הלכתי לעבודה די הלומה. וכשחזרתי, לקראת שש בערב, חיכתה לי על השטיח הודעה שמחכה לי חבילה בדואר, מארה"ב. חגית מקליפורניה. טוב, הלכתי בשמחה ובששון לקחת את החבילה, הבאתי אותה הביתה, קרעתי מהר את נייר העטיפה, ונחרדתי למצוא בפנים קופסת סנדלים של "צעצוע של סיפור", עם אורות מנצנצים (!) והכל. לשנייה תהיתי לעצמי אם חגית כועסת עליי או משהו, אבל אז קלטתי שהיא רק השתמשה בקופסה בשביל לארוז את המתנה האמיתית. פווו, ההקלה. בפנים מצאתי ערכה של ארבע מתנות. פתחתי קודם את זו שהיה ברור מה היא, כי היא היתה בשקית של "ויקטוריה סיקרטס". תחתונים סקסים במיוחד (הבנזוג אגב מוסר תודה מכל לב). בקופסה הגדולה יותר, היה, או מיי גוד, ערכה של קליניק, כולל קרמי עיניים מתקדמים לנשים בגיל מתקדם כמוני! יש!!! אין מה לומר, חגית יודעת נפש אתונה. בשתי החבילות האחרות היו ערכה לטיפוח הרגליים מקו הספא של ויקטוריה, ושרשרת ועגילים, ירוקים כמובן. אחח, האושר.

אני יודעת שעוד יש לי חבילות של מתנות בדרך, בדואר, וגם, בשבת הקרובה אני עורכת פה מסיבה, כך שבכלל צפויות עוד מתנות, אבל בינתיים, בינתיים מדובר במתנות פשוט מושלמות מבחינתי. איזה כיף.