אז בשישי בצהריים, מייד אחרי שסיימתי לעבוד, פגשתי את אמא של הבנזוג במרכז העיר. הבנזוג היה בבית, שכן הוא הצליח לפתח צינון במיוחד לכבוד הביקור של אמא שלו. אז כך יצא שבמינוס שתיים שהיה פה הובלתי את אמא שלו למקומות שכדאי לראות בעיר (היא גרה באי מרוחק, ויוצא לה לבקר בשטוקהולם אחת לשנה, למרות ששני ילדיה גרים כאן). אחרי זה לקחתי אותה לבית הקפה החביב על נשים בגיל שלה, ושם לגמנו תה וכירסמנו עוגיות. ומשם לקחתי אותה הביתה.
זו היתה הפעם הראשונה שהיא ביקרה בדירה הזו, ועל כן נערך לה גראנד טור. היא דווקא חיבבה ואישרה, ומייד שלפה מתנה, והצהירה: "רק בתור בדיחה". המתנה: ספר בשם "הבישול היהודי - ספר הבישול האותנטי עפ"י מתכונים מסורתיים וגם מודרנים". מסתבר שאמא שלו טיילה ביריד הספרים בגטבורג כשנתקלה בספר, ומייד הסתקרנה. גם אני הסתקרנתי, האמת, לראות מה מציע לנו המטבח היהודי לפי הספר השבדי. אז האמת שהופתעתי לטובה. הספר מרכז גם בישול אשכנזי וגם בישול ספרדי, ולקינוח מוסיף מתכונים ישראלים חדשים יחסית. לדוגמה, אפשר למצוא שם מתכון לחרוסת ספרדית ולחרוסת אשכנזית, כמו גם צ'ולנט (אשכנזי) לצד חמין (ספרדי). יש מתכון לסלט ישראלי (אל תנחרו בבוז, זה מתכון חשוב מאוד, השבדים צריכים כל עזרה שאפשר כשזה מגיע להכנת סלט), לצד מתכונים שנראה לי שהמחברת המציאה שזה "ישראלי טיפוסי" כדי למלא את הספר (ברווז ישראלי אפוי בתנור?? ווט דה פאק?). יש עוד כמה דברים מוזרים, כמו "צימעס מקסיקני", שזה מתברר מנה חשובה מהקהילה היהודית מקסיקנית, אבל יש גם דברים ששמחתי למצוא, כמו קרפלך וקנישס, שהתגעגעתי אליהם, וקציצות כרישה, שאני מתה עליהן. הבנזוג נחרד למצוא שם מתכונים לגפילטע ולרגל קרושה, והתחנן שאני לא אנסה להכין אותם. אמרתי שאין בעיה, אבל זה בתמורה לזה שהוא לא ינסה להכין בכריסמס המתקרב את ההם המשפחתי, הלא זה נתח החזיר השמן וחסר הטעם שההורים שלו תוחבים לתנור כמעט בלי תבלינים, ומוציאים משם אחרי כמה שעות, כשכל המשפחה ממצמצת בשפתיים כאילו מדובר בבמעדן ולא בגוש בשר שמן חסר טעם.
את ארוחת הערב אמא שלו אהבה מאוד ("כמה אקזוטי, עגבניות עם חצילים"!), ולאחר מכן היא התבקשה לבחור סרט, ובחרה ב"חומות של תקווה". האמת שסבבה, זה אחד הסרטים שאני הכי אוהבת (ואגב, אפרופו התירגום העלוב לשם הסרט בעברית, גם בשבדית עשו עבודה כזו, הסרט קרוי "המפתח לחופש". אני מניחה ש"גאולת שושנק" זה מסובך מדיי לצופים ברחבי העולם).
למחרת הכנתי לשני השבדים ארוחת בוקר ישראלית. לבנזוג ולי יש מסורת סופ"שים: בשבת אוכלים ארוחת בוקר ישראלית, ובראשון שבדית (הבנזוג עושה פאנקייקים שבדים, שהם שטוחים ורחבים יותר מאלה האמריקאים, ואוכלים אותם עם ריבה וקצפת). אז בשבת היה תורי. בארוחה: חביתות עשבי תיבול, סלט ירקות, לחם, גבינות, אבוקדו. אמא של התרשמה כראוי, למרות שקצת התקשתה להאמין שאנשים באמת אוכלים סלט ירקות לארוחת בוקר. הבנזוג נשבע לה שבאמת זה נכון, והיא הנידה בראשה סטייל "היהודים המטורפים האלה".
אחרי זה הציצו האם ובנה ובחלון, גילו שמינוס שש בחוץ, והכריזו: "יום מצוין לטיולים". הם נשלחו אחר כבוד לטייל בעצמם, משום שיש גבול להכנסת האורחים שלי, ואורחים שרוצים לטייל במינוס שש מעלות יכולים לעשות את זה לבד. כשהם חזרו יצאנו אל העיר לקניות, וגילינו את מה שידענו בעצם כבר לפני: שאסור ללכת לחנויות בסופ"ש שלפני הכריסמס. אי אפשר היה להיכנס בכלל, ואמא של הבנזוג, שגרה בכפר וגם ככה לא מתה על ערים גדולות, חטפה קריזה מהר מאוד, והציעה שנלך - שוב - לטייל. הבנזוג, שיודע היטב מה תהיה בחירתי בין סיבובים בחנויות לטיול בטבע, שלח בי מבט חושש והציע מהר שהוא ייקח את אמא שלו משם בעוד אני אעשה קניות. ההצעה התקבלה בשמחה, וככה השלמתי לי את קניות הכריסמס. נשארה רק מתנה אחת לבנזוג, ועוד קצת לאמא שלו.
בערב סחבנו את אמא שלו לבר המרקים השכונתי. היא די התפעלה מההיצע היצירתי שם, והזמינה מרק אבוקדו. אני הזמנתי את המרק המיוחד לכריסמס שלהם - מרק זעפרן, והבנזוג גילגל עיניים, משום שבשלב הזה אני אוכלת הכל עם זעפרן, והוא כבר רואה הכל צהוב. בדרך הביתה שכרנו סרט - "דרכים צדדיות", שכבר הרבה זמן רצינו לראות: קליפורניה, יין, מה עוד צריך? אחרי הסרט התחיל לרדת שלג, וכולנו, כמו בסרט אמריקאי, ישבנו וצפינו בו.
אז היום בבוקר ביקשתי חופש מהסופ"ש המשפחתי הדביק, וככה יצא שישנתי טוב בזמן שהבנזוג לקח את אמא שלו למקום ארוחת הבוקר החביב עלינו, לפאנקייקים. כשהם חזרו, הם בישרו לי בשמחה שהטמפרטורה עלתה ורק מינוס שתיים, וזה כמובן הזמן המושלם לטיול. אמרתי שבאמת חבל, בדיוק בגד הים שלי בכביסה, אחרת הייתי באה בשמחה. השניים תקעו בי מבטים שהבהירו שהציניות מבוזבזת פה, והלכו לטיול בעצמם. את חלקי ככלה טובה עשיתי בבית, מכינה להם עוגיות זעפרן וגלוג לכשיחזרו מהטיול. בחמש לקחה אמא שלו אוטובוס בחזרה אל אחותו, והבנזוג ואני שעטנו אל החדר שהיא ישנה בו, חדר העבודה עם המחשבים האהובים שלנו. היה קשה, ניתוק של סופ"ש שלם למכורי רשת כמונו. אחח, תחושת המקלדת והעכבר. ממש אדולן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
