עדי בעולם

עוד לא מצמצתי וכבר חלף שבוע. העניין הזה עם עבודה במשרה מלאה, נורא לא נוח. אני לא מבינה איך אנשים עושים את זה פלוס מגדלים ילדים. ומתי הם ישנים?

אקיצר. אז ביום שבת שעבר ערמנו הבנזוג ואני את עשרות המתנות שלנו מתחת לעץ. ואז פנינו לארוחת הערב. כבר בערב הקודם עמל הבנזוג במטבח והכין את תרומתו לארוחה: כדורי בשר שבדים (המתכון: בשר טחון פלוס בצל וביצים, אין צורך בתבלינים, נו טוב, אולי קצת מלח, והופה, קיבלתם כדורי בשר שבדים!), והם, שזה בעצם גוש בשר חזיר, אותו מורחים בקצת חרדל, פירורי לחם ומלח, תוחבים לתנור ואופים עד שהחזיר מת סופית. קיבלתם גוש בשר ורדרד ושומני, שאם לא גדלתם עליו, אין סיכוי שתאהבו. כך יוצא שאני טועמת קצת ומודיעה לבנזוג שאכן "משו משו, טעים מאוד, אה, תודה, לא צריך עוד. כרגע מספיק מה שכבר לקחתי". הבנזוג לעומת זאת פורס פרוסות הם ואוכל אותן במצמוץ שפתיים, כאילו מדובר במעדן השנה. דברים שלא אבין לעולם.

מהצד הישראלי נתרם לשולחן אנטי פסטי (אולי זה לא נולד בישראל אבל זה עשה עלייה מזמן), חציל בפרמזן ועגבניות (ותודה לאיתי, בן הדוד השף שתרם לי ולקרן, אשתו של אחי, את שיעור הבישול הכי שווה שהייתי בו), בטטות בטימין ודבש (ושוב תודה לאיתי), והטראפלס לקינוח. חוץ מזה היו על השולחן גם לחם כריסמס (מן לחם כהה עמוס בתבליני ג'ינג'ר וציפורן), הרינג שבדי בזעפרן, חמאה וגבינת צ'דר, שזה סוג של מסורת לאכול בכריסמס.

ישבנו הבנזוג ואני וסבאנו היטב. ומייד אחרי צייץ הבנזוג על בטן מלאה: שנפתח את המתנות? עברנו מייד למתנות. ככה זה הלך: יושבים ליד העץ. הבנזוג מרים מתנה אחת בשבילו, מנסה לנחש מהי, ופותח אותה, כשהעטיפה נזרקת לרצפה, שכן למי יש כוח לסדר כשיש עוד מתנות מחכות. סידרת תודות, "זה בדיוק מה שרציתי", והלאה למתנה הבאה. אני לוקחת מתנה שמיועדת לי, ובאותו הנוהל. ככה זה נראה בסוף:

ומה היה שם? אני קניתי לבנזוג המוני ספרים וסרטי דיוידי, כי לט'ס פייס איט, זה מה שהוא הכי אוהב. חוץ מזה קניתי לו משחק לפלייסטיישן, כי לט'ס פייס איט, הוא חננה וזה מה שהוא אוהב. הוספתי גם תיק קטן לאייפוד, כדי שיתחיל ללכת כבר עם האייפוד שלו במקום לפחד שיישרט לו בתיק. וגם סוודר, חבילת קלפים של "סין סיטי", משחק מגנטים שהוא מת עליו (כבר אמרתי חננה?), ושתי חבילות שוקולד מהחנות שהוא הכי אוהב (לא לזלזל, עמדתי בתור ארבעים דקות בשביל לקנות אותן! ככה זה פה לפני הכריסמס).

הוא קנה לי: כמה ספרים באנגלית, לפי החוקים הנוקשים שהפעלתי בשנה שעברה. שני ספרים בשבדית, אבל שניהם לבישול (אחד שכולו על שוקולד ואחד על עוגיות שבדיות מסורתיות), אז בסדר. כמה סרטי דיוידי, כמה כלים לבית, כולל קערת פירות מא-ממת ששרה האיטלקיה עזרה לו לבחור, ומברשת סיליקון לבישול, משהו מוצלח במיוחד. ושרשרת שמשלבת כסף וזהב. ואה, חבילת שוקולד של לינדט, כלומר קופסת כדורי הלינדור שלהם. אני מתה על זה. בקיצור - מוצלח מוצלח מוצלח. איזה כיף.

אז את ערב הכריסמס בילינו בלהיות מרוצים מהמתנות שלנו. ולמחרת עשינו מרתון דיוידי, של באפי, שהוא קנה לי בכלל ליום ההולדת.

אז הכל היה מצוין, עד ליום המחרת, עת אמא שלו נחתה אצלנו לביקור שהיה מתוכנן, והודיעה שהביקור יהיה קצת ארוך יותר מהמתוכנן, כלומר במקום שעתיים - יומיים. לא ברור למה, כנראה שהיא רבה עם אחותו, אצלה היא ישנה עד עכשיו בביקור בשטוקהולם, ופשוט עברה אלינו. במשפחה שלו לא נהוג לדבר, אז לא קיבלנו הסברים. וכך הפך החג למסע לשיעשוע אמא שלו. למרבה הצער, אמא שלו, אישה מאוד נחמדה בד"כ, לא אוהבת קניות (אם מישהו היה אומר לי שיש נשים כאלה, לא הייתי מאמינה). מה היא כן אוהבת? טיולים בטבע או בלית ברירה בעיר. יכול להיות נחמד, אבל קצת פחות נחמד כשבחוץ מינוס שתיים. לא שזה היווה תירוץ משכנע לאמא שלו ולבן שלה. אז יצאנו לטיול בעיר, אמא שלו והוא נושמים אוויר בריא, בעוד אני נועצת מבטים עורגים בחלונות החנויות, שכבר החלו בסיילים שאחרי הכריסמס.

ואז עלה לי רעיון: אמא שלו תמיד התעניינה בדת האקזוטית הזו, יהדות. ובמקרה ידעתי שבאחת הכיכרות המרכזיות של העיר, "גן העצים של המלך", מתקיימת הדלקת נרות לחנוכה ע"י הרב של הקהילה היהודית. נו, היא רצתה לטייל בחוץ? אז היא תקבל הדלקת נרות של חנוכה באוויר הצח השבדי. הלכנו לשם, מצאנו במה ועליה חנוכיית ענק, הרבה אנשים מדברים עברית מולה, ובצד: דוכן עם סופגניות. הבנזוג ואמא שלו לא טעמו מעולם את הפלא הגסטרונומי הזה, על כן חשקתי מאוד באחת, למרות שבד"כ בארץ הסטנדרטים שלי לסופגנייה גבוהים מאוד: אם זה לא אחת קלילה וחמה שיצאה עכשיו מהמחבת אין על מה לדבר. מצד שני, בשטוקהולם, כיוון שזה המקום היחיד שראיתי סופגניות, אפשר להתפשר. רק שלא היה סיכוי שאני אצליח להתגבר על כמות האנשים שהתגודדו על דוכן הסופגניות. למרבה המזל, נתקלנו שם גם באורן, שתמיד מכיר מישהו, וככה אורגנו לנו שלוש סופגניות במשלוח ישיר. סופגניות קרות, כבדות ודביקות, מהסוג שלא הייתי נוגעת בהן במקל בארץ. מבט אחד מאורן הבהיר שאם אני אעז להתלונן על הסופגניות שהוא השיג לנו סופי להפוך לסופגנייה בעצמי, אז אמרתי תודה בחום ונגסתי במעצור הדלת הזה. הבנזוג ואמא שלו דווקא התרשמו יותר, ואמא שלו אמרה שתמיד רצתה לטעום עוגה יהודית. נו, בבקשה.

משם כבר אפילו שני השבדים שאיתי הודו שקר (בשלב הזה איבדתי תחושה באוזניים ובאף, ואחת הכליות שלי שלחה איתותי מצוקה), והסכימו לנסוע באוטובוס הביתה. בבית חיכה לנו גלוג (יאממ), והרבה סרטי דיוידי. לא חשבתי שהביקור של אמא שלו מעיק עליי, אבל למחרת ממש שמחתי לחזור לעבודה, כך שכנראה שקצת כן. לא נורא, היא נסעה אחרי יומיים, מספיק בדיוק בשביל לגרום לי לפספס את כל הסיילים של הכריסמס. אוי!