זה התחיל בזה שהקולגה הישראלי של הבנזוג, זה שבזכותו הבנזוג בכלל קשור לישראל, הזמין אותו לשבועיים של סיעור מוחות בישראל. זה המשיך בזה שהבנזוג טען שהוא פשוט חייב לנסוע, גם אם אני לא אוכל לבוא. זה המשיך משם בזה שחמתי בערה בי להשחית מהמחשבה שהבנזוג יהנה מזיו השמש הישראלית בעוד לי יקפא פה הלבלב, עד שהלכתי לבוס שלי, וביררתי אם אני יכולה לקבל בתקופה לחוצה זו של השנה כמה ימי חופש, ובמקביל אם יש כרטיסים במחיר הגיוני לישראל.
ספונטניות זה שם המשחק. אני מגיעה לארץ עוד יומיים. כלומר ידעתי על זה עוד קצת לפני, אבל זה עדיין היה בהתראה קצרה. ואפרופו קצר, בעוד הבנזוג יהנה משבועיים של חום ישראלי, אני אהיה בארץ חמישה ימים. דמיט.
אני מנסה עכשיו להרכיב את הלו"ז, ועושה רושם שאני לא אצליח לפגוש חצי מהאנשים. יש משפחה (הורים, סבתות וסבא), אמא שלי נוסעת לל.א. אחרי הסופ"ש, אז הסופ"ש יוקדש קודם כל למשפחה, ואז נשארים לי שלושה ימים לכל החברים. אההההה. כבר מצטייר כמה אנשים שפשוט אין להם חלון בזמן הזה. אוף. ויש כמובן מספרה ושאר סידורי יופי שאני עושה רק בארץ, בשל אופנת האייטיז הרוסית ששולטת כאן ביד רמה.
אבל מבחינת טיימינג לפחות יצא מצוין. ירד פה שבוע וחצי רצוף של שלג, ולפני יומיים, כשהפסיק סוף סוף, ירדו הטמפרטורות למינוס שמונה, מה שאומר שהררי השלג פשוט קפאו והפכו להררי קרח מחליק ומסוכן. לא היה מעולם זמן טוב יותר לברוח מכאן אל השמש הים תיכונית.
נשאר רק לראות איך דוחסים הרבה חברים לשלושה ימים. וגם אם נצליח להגיע לאורנה ואלה, קופי בר, מאנטה ריי, חומוס משאוושה, קינוחי ג'ירף, הסביח בפרישמן, הגלידה בבן יהודה, ארוחת בוקר בגיליס ובכרמלה בנחלה, בשלושה ימים. אהמ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
