עדי בעולם

בטיסה הראשונה הבוקר, משטוקהולם לוינה, היה דיליי של ארבעים דקות. התברר שרוב האנשים על המטוס היו בדרך לטיסות המשך, ועל כן לקראת סוף הטיסה הדיילים עידכנו ברמקולים מה קורה עם טיסות ההמשך. כיאה לחברה אוסטרית, הם דיברו גם בגרמנית, שפה שתמיד גורמת לי לנוע בחוסר נוחות. אתם יודעים איך אומרים קונקשן בגרמנית? אנשלוס. לשמוע קצת לפני נחיתה באוסטריה משפט בגרמנית שנגמר באנשלוס... בררר.

דווקא הספקנו למטוס לתל אביב. המזוודות לא. הן אמורות להגיע אלינו מחר בצהריים. אני ממש מתחרטת עכשיו שארזתי שם את הג'ינס שאני הכי אוהבת, את התיק שאני הכי אוהבת, את האיפור הכי שווה פלוס התכשיטים הכי שווים, פלוס המתנות. אם המזוודה הולכת לאיבוד - שיט שיט.

עצוב לי בלב על שרון. גם אם לא תמיד הסכמתי עם דרכו, יש לי סימפטיה אל האיש, אין לי מושג למה בדיוק. מחמם את הלב לראות איך מדינה שלמה מחכה לחדשות, איך גלגלצ משדרים שירים שקטים ומבטיחים "לעדכן ברגע שיהיה מידע", איך בכל המסעדות/חנויות פתוחות הטלוויזיות ואנשים מטים אוזן, איך אנשים שעוברים ברחוב מדברים על המצב. מדינה קטנה וחמה אנחנו.

חמה תרתי משמע. 25 מעלות. הבנזוג ואני פשטנו מייד את המעילים והסוודרים. חם לנו מאוד, רק שאין לנו בגדים להחליף. הכל במזוודות, שנשארו בוינה.

תל אביב כמו תמיד. אני מתה על העיר הזו, איך הכל חי ותוסס, לא משנה באיזה שעה. ישבנו לאכול חומוס משאוושה בבוגרשוב, עם אחינו הקטן. הוגשה גם צלוחית קטנה של חריף. הבנזוג ניסה קצת לטעום ושינה צבע. אני בכלל לא טרחתי לנסות. אחינו הקטן, פולני לא פחות ממני, טען ששטויות, הוא כבר אוכל סחוג! קמצוץ מזלג מהחריף הזה גרם לו להורדת דמעות די מרשימה. הבנזוג שאג מצחוק.

אחרי החומוס לקח אותנו אחינו הקטן אל ההורים שלי, למשחק של סטלרז (משחק קופסה שהבנזוג ואני הדבקנו בחיבה אליו את כל המשפחה). בדרך שמענו בחירות החיילים בגלגלצ. אין, משהו במדינה הזו מחמם לי את הלב.