עדי בעולם

ביום שלישי פגשתי את איריס וגילה, לארוחת בוקר ב"גיליס", ולשיחת בנות. גילה הגיעה עם הרכה הנולדה (איזה מתוקה! ואיזה קטן זה תינוקות שרק נולדו), איריס הגיעה לבושה מא-מם (עם כל החסרונות, יש גם יתרון לבעל שצריך לנסוע המון לארה"ב), ושקענו בשיחת הבנות הרגילה שלנו. איך שמחתי לראות שכל הזמן הזה שהייתי מנותקת מחבורת הבנות לא פגם ביכולת שיחת הבנות שלי.

מארוחת הבוקר מיהרתי אל "דיקסי", לארוחת צהריים עם א' וא', שני קולגות שלי לשעבר שהלאנץ' איתם הפך למסורת בכל ביקור בארץ. "דיקסי" היתה פעם מקום בילוי חביב עלינו מאוד, ואחרי העבודה היה סביר מאוד שתתפסו אותי וקולגות אוכלים כנפי עוף ושכאלה שם. לא הייתי שם שנים, אבל מהר מאוד נזכרתי למה הפסקנו ללכת לשם: כשהגענו הודיעה לנו המארחת שאין שולחנות, למרות שיכולנו לראות פה ושם שולחן פנוי. רבע שעה אחרי, כשאיל ברקוביץ', משה גרטל ואיתי אנגל הגיעו (כל אחד בנפרד), לכל אחד מהם נמצא שולחן. רררר.

מארוחת הצהריים, התגלגלתי (ליטרלי, שכן הייתי מלאה עד להתפקע) למלון. הרמתי ידיים מהניסיון לעשות קניות. או שהטעם שלי השתנה, או שהעיצוב הישראלי השתנה. אני לא יודעת. אבל שלוש שעות שוטטות בעזריאלי הניבו אפס קניות, וסיבוב המעצבים שלי, על אף שהיה חלקי, הניב רק גופייה אחת מנעמה בצלאל. אמנם שווה מאוד, אבל אחת. שאני אחזור מהארץ ובאמתחתי רק גופייה אחת חדשה?? מי היה מאמין. אז הפעם הלכתי לסופר, בתקווה ששם לפחות הקניות יעודדו אותי קצת. קניתי שני מגשי בורקס קפואים (אהבת הבורקס שלי צמחה למימדים מפלצתיים מאז עברתי לארץ האין-בורקס), קשקבל (אין פה), שמן זית, ושקית מיני מקופלת, להביא לקולגות בעבודה בשבדיה. עברתי גם ב"ניצת הדובדבן", הסתכלתי בקינאה על מגוון האוכל הבריא בעברית שאפשר לקנות שם (פה, אם אני כבר מוצאת חנות אוכל בריא, ובאמת שקשה למצוא, אז הכל בשבדית, ובמקרה הטוב באנגלית, אבל עדיין אני צריכה לתרגם את זה לעברית כדי להבין מה זה. מישהו יכול לומר לי בשליפה איך אומרים באנגלית דוחן? או, אז אתם מבינים מה הבעיה שלי). אחרי שוטטות מלאת קינאה קניתי לי קצת מתערובת אורז הפרא (מלא, שחור ואדום. יאממ יאממ). בחדר במלון חיכתה לי גם צנצנת עם ריבה ביתית של סבתא, כדי להשלים את המשלוח הקולינרי.

בערב שלישי יצאנו הבנזוג ואני עם אחי הקטן ושני בני דודיי, אוהד ואיתי, והחברה של איתי. היה, כמו תמיד, מעולה. נפגשנו ב"גורדון אין", מקום קצת ג'יפה, אבל אנחנו שומרים לו אמונים לעולם, כי שם הבנזוג ואני נפגשנו לראשונה, בליל קיץ הזוי אחד, וגם כי שם יש את הסיכוי הכי גדול למצוא שולחן פנוי לחבורה גדולה. כמו תמיד, יצא שגלשנו קצת לשירה בקול רם, פון-טראפים שכמונו, וסיימנו את הערב מתנודדים קצת. אחח, אני אוהבת את בני הדודים שלי.

למחרת בבוקר אכלנו הבנזוג ואני ארוחת בוקר בקפה מצדה. קצת מוזר, קפה מצדה. בהתחלה, כשהוא נפתח, הייתי משוכנעת שעם שם כזה ומיקום כזה (מול הים בסוף בוגרשוב) זה מקום של תיירים, כלומר אוכל מעפן ומחירים לא הגיוניים. אבל גם עוז וגם יניב התעקשו שכדאי לי לנסות, וממש הופתעתי לגלות שמדובר במקום ממש חביב, עם אוכל סביר פלוס, עם מחירים סבירים בהחלט, ועם יופי של נוף. בד"כ אכלתי שם ארוחת צהריים, או שתיתי שייק מול השקיעה, אבל הפעם הלכנו על ארוחת הבוקר, וכרגיל, הופתעתי לטובה. חוץ מהביצים/גבינות/סלט/לחמניות הרגיל, שכולם היו טעימים, הם נותנים גם צלוחית מיזלי, דבש, יוגורט ופירות טריים, מאוד מאוד טעים. יצאנו משם מאוד מרוצים.

כמה שעות אחרי זה המראתי בחזרה אל הכפור. כמה נקודות לסיכום הביקור:

1. חנויות שיש בהן מוסיקת אומצה-אומצה בווליום לא ייאמן בהחלט מרחיקות קונות כמוני. בעלי חנויות יקרים, אולי אתם חושבים שככה אתם פונים אל הקהל הצעיר, אבל הקהל בגיל הזהב כמוני הוא בעל הממון.

2. גם מוכרות מהסוג הקרצייתי אינן רעיון חכם. לחנות "דיזל" בדיוטי פרי נכנסתי בכוונה אמיתית לקנות ג'ינס. ליד מדף הג'ינס התיישבה לי מוכרת אחת על הצוואר ופשוט סירבה ללכת. כל ג'ינס שהרמתי היא אמרה משהו כמו: "צבע מהמם", "גיזרה מהממת" או סתם "מהמם". ביצעתי תרגיל הטעיה והלכתי אל הקיר של הנעליים, מתוך תקווה לשוב לג'ינסים כשהיא תידבק ללקוח אחר, אבל שם תפסה אותי מוכרת אחרת, שהמליצה לי על כל זוג נעליים באותה דבקות. ביצעתי נסיגה טקטית אל מחוץ לחנות, כשהמוכרת עוד צועקת אחריי "את הג'ינסים שלנו ראית? יש מבצע!", ומצאתי את עצמי ממלמלת התנצלויות ש"לא תודה" אחרי המוכרת הדולקת אחריי. אני באמת התכוונתי לקנות ג'ינס. למה להבריח קונים ככה?

3. ישראלים יקרים. נניח שאתם זוג נוסעים לאמסטרדם עם טיסת קונקשן בווינה. זה מאוד לא יפה מצידכם להחזיק את הכל המטוס לאמסטרדם מחכה ואת דיילות הקרקע מורטות שיערות, רק כדי להופיע מכיוון חנויות הדיוטי פרי עמוסי שקיות ולעלות בניחותא למטוס שחיכה רק לכם. זמנים, נימוס, התחשבות. אנא לימדו את משמעות המילים. (מקרה שקרה באמת, מול עיני הנבוכות, בעודי ממתינה לטיסה שלי בווינה).

4. אכלתי חמש ארוחות בוקר בחמישה בתי קפה. סביר להניח שאני סובלת מהרעלת ביצים וגבינות חמורה. אבל אין על ארוחות הבוקר הישראליות.

5. עכשיו אני מבינה את הבנזוג בטענותיו שהכי קר היה לו בישראל, והוא כזכור נולד בערבות השלג. הקטע הזה שאין חימום בבתים בישראל? זה ממש מטורף. קר! לא אמורים לשבת עם מעילים בבתים, פור גוד סטייקס. התרגלתי להסקה מרכזית, הצד החיובי של שבדיה.