כבר שלושה שבועות שיורד פה שלג והטמפרטורה לא עולה מאפס מעלות. זה כבר ממש נמאס. קר, מחליק, אפור ובוצי. איכס. שמעתי פעם שפברואר הוא החודש הכי קשה כאן: גם דצמבר קר מאוד, אבל כל התרגשות הכריסמס משכיחה את האיכס, ואז מגיע ינואר, עם חגיגות השנה החדשה, ולכן גם הוא יחסית בסדר, אבל אז נשארים עם פברואר, החודש הכי קר, ואין למה לצפות פרט לזה שיעבור כבר. אוף.
אתמול יצאנו לטיול ("יופי של מזג אוויר", שיקר הבנזוג למראה המינוס חמש בחוץ, "חייבים לטייל"), במזג אוויר טיפוסי. הכל כל כך קפוא כאן, ששלטים בחוץ נראים ככה:
זה עוד לא נורא כשנטיפי הקרח החדים האלה תלויים על שלטים, אבל לפעמים הם תלויים על קירות ועשויים ליפול על עוברי אורח תמימים. לי לפחות זה נראה קטלני.
והחל מהיום לבנזוג תהיה הצדקה עוד יותר גדולה להתלונן: הוא המריא הבוקר למונטריאול, ושם עוד יותר קר. כשדיברנו על תאריכי הביקור אמרתי לו: "אז לא תהיה כאן בוולנטיינס". "כן", הוא ענה בלי לחשוב, "איזה מזל". שנייה אחרי הוא קלט למי הוא אמר את זה, והוסיף בטון זהיר: "כלומר, חבל מאוד שאפספס את היום החשוב הזה". "מה פתאום חשוב", אמרתי לו, "זה סתם יום שחברות השוקולד המציאו בשביל מכירות". הבנזוג תקע בי מבט חשדני: "מי את ומה עשית לעדי שאני מכיר?" ועוד לפני שהספקתי לענות הוא הוסיף: "לא משנה, תשמרי אותה אצלך, אני מחבב את הגירסה הזו יותר". ררר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
