עדי בעולם

עוד כמה שעות ינחת פה הבנזוג אחרי שבוע בקנדה, ועוד לפני שיספיק לומר "ג'ט לג" יילקח לערב גבינות ויין אצל חברים. כדי למצוא מתנה ראויה להביא למארחים, ירדתי אל המעדנייה הצרפתית מול ביתנו. אני מתה על המעדנייה הזו. הבעלים, משפחה צרפתית שמשום מה גרה כאן, מדברים צרפתית שוטפת מעל ראשי הלקוחות (אפשר רק לדמיין איזה חרפות הם מטיחים בנו, במיטב האדיבות הצרפתית המסורתית), לחנות כולה ריח של אוכל, ומשהו בעיצוב אומר "אנחנו לא שבדים". תענוג.

אני נוטה לקנות מתנות שאני רוצה לקבל. בגלל זה הלכתי מלכתחילה לחנות הזו - אני אוהבת שם כל כך הרבה דברים. (טוב נו, גם בגלל שיורד שלג בלי הפסקה ובמזג אוויר כזה אני הולכת מקסימום עד הבניין ממול). אחרי הסיבוב הרגיל בין מקרר הגבינות לדוכן המאפים (בסופ"שים קרואסונים טריים! מול הבית. זה ממש חלום שמתגשם), עשיתי קצת סיבוב בין המדפים העמוסים בהמון ממרחים ודיפים (כולל צ'ימיצ'ורי שלפי השלט נעשה ממתכון ביתי וסודי), פחיות פטה כבד של כל מיני חיות, המון קופסאות עוגיות צרפתיות ואיטלקיות, פסטה מיוחדת, מקרר עם עשבי תיבול שאי אפשר להשיג בד"כ בשבדיה (!), מבט בדוכן הנקניקים והלכתי על פסטה ארוכה ודקה, תוצרת בית, בטעם לימון. אני כבר מדמיינת איזה רטבים אפשר להוסיף לפסטה בטעם לימון. יאממ.

ועוד בטרם ינחת הבנזוג, ניצול אחרון של הזמן לאוכל בריאותי: אני אופה עוגיות שיבולת שועל, קמח מלא, סוכר חום וחמוציות מיובשות. מהר לפני שיישמע פה המשפט "אם את כבר אופה עוגיות למה שזה לא יהיה עוגיות השוקולד-שוקולד-צי'פס ההן?". עובדות בשטח, זו הדרך. (ובהרף מקלדת נשמע הבלוג כמו בלוג של מתנחלים).

צחוק (רגע של מחשבה)

מתי בפעם האחרונה צחקתם צחוק גדול, מתגלגל, מהלב, כמו ילדים? צחוק שאתם לא יכולים לעצור, שכואב כבר בלחיים, אבל הוא עוד פורץ ממכם. וכשסוף סוף נגמר, אתם כבר לא יכולים לנשום, בקושי זזים, אבל תחושה טובה משתררת בכל הגוף שלכם? מדהים מה שקצת אנדרופינים יכולים לעשות. אין כמו צחוק גדול, ואין כמו אנשים שצוחקים ככה.

בתור ילדה צחקתי בקלות, בייחוד עם אנשים מסויימים, שפשוט ידעו להצחיק אותי, כמו אוהד, בן דוד שלי. אולי בגלל זה הוא חבר טוב כל כך עד היום, כי  צחוק כזה גורם לאהוב אנשים לנצח. כמבוגרת אני מוצאת שאני צוחקת הרבה פחות, וזה עצוב לי. זה לא שאני לא מכירה אנשים שמצחיקים אותי, כי אני חושבת שיש בין החברים שלי אנשים מצחיקים במיוחד, אבל איכשהו יוצא לי לצחוק פחות.

~ זיכרון שלא יגיד לכם כלום אבל אני חייבת לכתוב אותו בשביל עצמי: אני עם עדי ואיל בספינת תיירים שנוסעת בין איי שטוקהולם. אנחנו מבחינים באווזה שמנה מועדת על הסלעים. איל אומר משהו ציני כהרגלו. עדי ואני חוטפות התקף צחוק, איל מצטרף, ובמשך רבע שעה שלושתנו לא נושמים, לא שמים לב לנופים מסביב, לא מקשיבים להסבר של המדריכה. כשאנחנו יורדים מהסירה אנחנו בקושי יכולים לעמוד. במשך כל היום שאחרי אחד מאיתנו נזכר, מתחיל לצחוק, והשניים האחרים נדבקים מייד. זה היה טיול אחרון שהיה מזכרת לימים שאינם ~

בקיצור, חשבתי על זה. אנשים שצוחקים הם האנשים האהובים עליי יותר מכל. אין כמו לראות מישהו צוחק ככה. זה ממלא אותי באושר.