עדי בעולם

בצהריים הציע לי הבנזוג להצטרף לצעידה ב"מזג האוויר הנפלא הזה". מהחלון נשקפה שמש זורחת. ממד המעלות נשקף מינוס שמונה. אמרתי כן. אני לא זוכרת למה. אחרי צעידה של עשרים דקות מצאתי את עצמנו עומדים במרכז העיר, בפתחה של חנות המחשבים האהובה על הבנזוג. "אה", אמר הבנזוג בתמימות מעושה, "נזכרתי שאני צריך משהו מהחנות הזו". "אין בעיה", אמרתי לו, "אני קופצת לחנות האוכל האסייאתית מעבר לפינה". פניו של הבנזוג התכרכמו.

~ פאוזה לצורך הסברים: הבנזוג הוא האיש הכי שמרן שאני מכירה באוכל. את השנה הראשונה שלו בקליפורניה הוא העביר ברעב מתמיד. בשנים הבאות הוא כבר גילה את המטבח ההודי והתאילנדי, מצא שם מנה אחת שהוא אוהב, וזו המנה היחידה שהוא אי פעם יזמין במסעדות כאלה. בשנתיים שלו בישראל הוא הכיר את החומוס, ואני אומרת הכיר ולא התאהב כי אף על פי שנלקח למקומות החומוס המשובחים ביותר, לא התרשם. בטחינה הוא כבר ממש לא מוכן לגעת. עת עבר לגור איתי לקח לו קצת זמן להתרגל למטבח הפולני-ימתיכוני, והכי התבאס מנטייתי להרפתקנות בבישולים. "למה לחפש מתכונים חדשים?" תהה מאה פעמים, "כבר יש לך מלא מתכונים שאני אוהב". כשגיליתי את חנות האוכל האסייאתי חישב להתאבד. אין דבר חביב עליי יותר מאשר להסתובב בחנות הזו ולמצוא דברים מעניינים שאפשר לשלב בבישול שלי. את הרוב הוא שרד בגבורה, אבל עד היום הוא לא סלח לי על הפעם ההיא שניסיתי לעשות בשר במחמצי חצילים ומנגו בקארי. אני יכולה להבין אותו, שבועות אחרי עוד יכולתי להריח את המחמצים הארורים האלה בכל פינה בבית ~

אניווי, עבודתי החדשה גזלה ממני את מרבית הזמן הפנוי, כך שלא יצא לי להסתובב בעיר או לבלות הרבה זמן במטבח, וככה לא הגעתי לחנות הזו חודשים ארוכים. זה מה שגרם לבנזוג לשכוח מקיומה. אבל עכשיו מצאתי את עצמי ליד החנות, עם אחר צהריים פנוי לבישולים, והבנזוג עמד מולי, בבירור נוזף בעצמו ששכח שהחנות נמצאת שני מטר מחנות המחשבים, ומנסה למצוא פיתרון. הוא לא מצא, ואני הודעתי לו שאני אהיה בחנות עד שיסיים, ושיבוא לאסוף אותי משם. על פניו של הבנזוג הצטיירה פאניקה ברורה, משום שידוע שיש קורלציה ישירה בין הזמן שאני מבלה בחנות לכמות הפריטים המעניינים שאני מוצאת שם לבשל לו. לא הספיק לומר "רק אל תקני משהו שעשוי מתמנונים" וכבר הלכתי.

היה תענוג בחנות. אני מתה על זה שכל המוצרים כתובים באותיות סיניות/יפניות/תאיות, טקסטים ארוכים ומפורטים, ואז שתי מילים באנגלית: "בננה משומרת", או "משחת שעועית שחורה". כשהגיע לבסוף הבנזוג לאסוף אותי, אחזתי בדיוק שקית פניני טפיוקה ותהיתי לעצמי מה אפשר לעשות עם זה. "תעזבי את זה", צווח הבנזוג משל חייו תלויים בעניין, "הולכים הביתה".

לצערו של הבנזוג, כבר הספקתי לאסוף כמות יפה של מוצרים עד שהוא הגיע. שילמנו והלכנו. בבית פרקתי הסחורה, לעיניו החרדות של הבנזוג: אורז אדום מלא ("אבל לי תעשי רק לבן, נכון?"), מרק מיסו מהיר הכנה ("זה את תקחי לעבודה, נכון?"), קופסת דאמפלינג קפואים ממולאים בבשר ("איך את יודעת שזה בשר? אין פה מילה באנגלית. בטח יש שם דגים"), קופסת לחמניות קפואות מאודות ממולאות בבשר ("אבל מספיק לנו הדאמפלינג") ואפונת וואסאבי, שלמראיה נשם הבנזוג לרווחה, כי זה הדבר היחיד מהחנות שהוא מחבב.

איזה מזל שבדיוק היום שודר הגמר האולימפי בספורט היחיד שהבנזוג אוהב: הוקי קרח,  בין נבחרות שבדיה ופינלנד. בירה, שקית גדולה של צ'יפס ורגשות לאומניים לא אופייניים עזרו לו להשכיח את הצרה שתתרגש עליו לארוחת הערב. שעכשיו בתנור. מואאאאאה.

(למרות שהאמת, הלכתי על ארוחת ערב סולידית: עוף ומיני ירקות בשקית קוקי. ואני לא אתחיל לפרט את פרצופו ההמום של הבנזוג בפעם הראשונה ששליתי את השקית מהתנור. "לבשל בשקית? מאיפה את מביאה את הדברים האלה?")