עדי בעולם

באיזה אימייל משעשע שקיבלתי לא מזמן, היו קובץ עובדות מצחיקות על החיים. לדעתי רובן היו גנובות מהמגזין "בלייזר". לא משנה, מה שרציתי זה לצטט אחת מהן: "אחרי ביקור במספרה, היא תדחה את החפיפה הראשונה עד שענן ברחשים יחוג מעל ראשה". מה שנכון נכון. גם אם מדובר בפן לא מוצלח. פשוט התקשיתי להאמין שהפן שלי לא ישתפר עד החתונה.

וככה מצאתי את עצמי צריכה לצאת לחתונה של פורד, ולראשי עדיין אותה רעמת פארה פוסט מנופחת שהיתה בצהריים. הבנזוג הצטיין כהרגלו בציון עובדות נכונות אך לא שימושיות בעליל ("אם תבואי עירומה אף אחד לא ישים לב לתסרוקת שלך"), ולכן נאלצתי למצוא פיתרון לבד: הצלחתי להשכיב קצת את השיער, והשקעתי באיפור חבל על הזמן, כדי שתהיה אטרקציה מתחרה לשיער. הייתי מוכנה לצאת בזמן. תיאורטית, זה היה יכול להיות האירוע הראשון שהיינו מגיעים אליו בלי שאיחרנו.

תיאורטית, כי חמש דקות לפני שהיה צריך לצאת ניגש הבנזוג בנון שלנטיות לארון, הוציא את החליפה שלו ושאל איפה שמתי את העניבות שלו. "מה זאת אומרת איפה אני שמתי אותן?" תהיתי, "זה אתה ששם אותן איפשהו". מכאן עברו עלינו עשר דקות של חיפוש אחר העניבות, ועיכול איטי של העובדה שאין לנו מושג איפה שמנו את העניבות שלו. פישפוש בזיכרון העלה שהפעם האחרונה שראינו את העניבות היתה בנסיעה לארץ לחתונה של עוז, כלומר ביולי. מאז הספקנו לעבור דירה, ואף אחד מאיתנו לא זכר שהוא ראה את העניבות במעבר. זה הוביל לחמש דקות של האשמות הדדיות ("אתה זה שארזת אותן כשעברנו דירה"/"את זו שסידרה את הארונות" וכו). כך או כך, העניבות לא נמצאו, והבנזוג קלט שהוא הולך לחתונה בלי עניבה, שזה ביג נו נו בשבדיה. "אלוהים!", הוא אמר, "מישהו עוד יחשוב שאני ישראלי"! אין ספק שזה היה משעשע לצפות בו.

אל החתונה הגענו באיחור של רבע שעה. נשמע סולידי לאוזניים ישראליות, איחור מזעזע במונחים שבדים - היינו האורחים שהגיעו לפני אחרונים. בפתח עמדו פורד והבלונדה. עכשיו, כמה מילים על הכלה: גם ככה מדובר בבלונדינית שווה, אבל אתמול היא היתה ממש סמל הכלה הנסיכתית. תסרוקת מאממת - פסי הבלונד משוכים אחורה ואז בקבוקים עדינים נופלים ברעמה, שמלה אלגנטית - מדהימה באמת.

(ועוד צילומים תמצאו בפוסט המקדים לפוסט החתונה של פורד)

הותרנו את החתן והכלה להמשיך להסתובב בין האורחים, ומצאנו את ר' וק' - זוג מחבורת הישראלים שלנו, הוא ישראלי, היא שבדית, לוגמים שמפניה. מייד לקחנו גם, ובעוד אנחנו שותים העלה הבנזוג רעיון גאוני: "כשפורד ישתכר", הוא אמר, "ניקח כוס ונבקש ממנו לשבור אותה מול כל האורחים, שכן זו המסורת היהודית". כולנו קצת ציחקקנו למחשבה על השילוב של המקום - בית עתיק בשטוקהולם, חלונות גבוהים מחופים בווילונות פאר - האורחים השבדים המנומסים, ופורד דורך על כוס.

על אחד הקירות היתה תלויה מפת השולחנות. מתברר שהחתונה הזו, למרות שחצי מהזוג ישראלי, תהיה שבדית לגמרי. בחתונות שבדיות נהוג לסדר את השולחנות בצורה כזו שאף אחד לא יושב ליד מי שהוא מכיר, כדי שהאורחים יכירו את האורחים של הצד השני. אז מצאתי את השם שלי, בכיסא מול מישהו שנקרא סמואל, וכבר דימיינתי לעצמי איך מדובר באיזה דוד שמואל, קרוב ישיש של פורד, וכבר תיכננתי להרוג את החתן בהזדמנות הקרובה. הבנזוג שובץ בשולחן אחר, בין כמה בנות, ונשבעתי שאם אני מגלה שהן כוסיות אני אהרוג את פורד פעם שנייה. ואז נקראו כולם אל השולחנות. מה רבה היתה שמחתי לגלות שסמואל הוא בעצם עלם חמודות שבדי, אחד היותר חמודים שהיו בחדר, וגם - הלם - בעל כישורי חברה מצויינים, וזה עושה אותו לשבדי הראשון שאני פוגשת שמצליח להיות משעשע, לדבר עם כולם בקלילות עוד לפני ששתה אלכוהול. וואו. באלכסון אליי ישבה אחותו של פורד, ולידה ישב בן דוד של הכלה. האם זה רק מקרה, פורד,  שהושבת אותה ליד בן הדוד הכי שווה של הבלונדה? לידי ישב עוד בן דוד של הבלונדה, חביב גם הוא, ולכן חננתי מייד את פורד מעונש המוות שהטלתי עליו קודם. החנינה קיבלה משנה תוקף עת גיליתי שהבנזוג הושב מול דודה עתיקה של הכלה, לבושה בשמלה מסורתית שבדית.

ליד הכיסא שלי מצאתי את הדבר הכי מגניב בעולם: חוברת קטנה, ובה פירוט כל השולחנות עם מספרים במקום שמות, ואז מקרא, שמתאר כל אחד ומה הקשר שלו לחתן ולכלה וכן לשאר האורחים. אני, למשל, הייתי מספר 16, ועליי היה כתוב: "חברה של החתן והכלה. גרה עם מספר 27". מספר 27 היה כמובן הבנזוג. חוץ ממקרא לגבי האורחים, היו בחוברת גם שירים, שכן זו מסורת שבדית לשיר בציבור באירועים כאלה, ואז מקבלים שירונים.

כשהסעודה התחילה התברר שכל המסורות השבדיות הולכות להישמר פה. ראשית, היה אחראי סעודה, חבר של אחות של הבלונדה, שאחז בפעמון וצלצל בו כל פעם שקרה משהו - מישהו עמד לשאת נאום, שידרו סרט, או עמדו לשיר שירים. הטקס החל בזה שאבא של הבלונדה הודיע שנמצאים בחדר אנשים מהמון מקומות, ועל כן הוא יציג כל קבוצה, ומי ששייך אליה יעמוד. ככה נעמדו המשפחה מישראל של פורד, ואז המשפחה של הבלונדה, ואז החברים של הבלונדה מביה"ס לרפואה, ואז אנחנו, החברים של החתן והכלה. היה משעשע.

אחרי זה פצחו המוזמנים השבדים בשיר שבדי מסורתי, ואז הוגשה המנה הראשונה (ספרינג רולז ויאטנמים לצד דג על שיפוד). מייד אחרי זה צלצל הפעמון, וההורים של הכלה פצחו בנאום. האבא אומר משהו בשבדית, האמא מתרגמת אותו לאנגלית, וכן הלאה. הם סיפרו שהם ביקרו בארץ לפני 28 שנה, קצת לפני שהבלונדה נולדה, והם לא שיערו לעצמם כמה חזק יהיה הקשר שלהם לישראל יום אחד. כולם מחאו כפיים, ואז אמא של פורד נשאה נאום, שבו בירכה את הבלונדה כבתה החדשה. היה מאוד משפחתי.

אחרי עוד שיר ועוד קצת אוכל, קרה הדבר הכי מצחיק, מסורת שבדית באמת משעשעת: הפעמון צילצל פתאום, בלי הפסקה. וכל הבחורות קמו והתחילו לרוץ. מתברר שהמסורת השבדית קובעת, שאם אחד מבני הזוג עוזב את החדר, למשל הכלה הולכת לשירותים, מייד ידאגו כל הבחורות בחדר שהחתן לא יישאר לבד, ולכן הן ירוצו אליו וינשקו אותו. "רוצי תנשקי את פורד", פקד עליי סמואל, וככה מצאתי את עצמי מצטרפת לתור ארוך של בנות דוד של הכלה, שבסופו נישקתי את פורד. חצי שעה מאוחר יותר יצא פורד מהחדר, הפעמון צלצל שוב, וכל גברברי החתונה מיהרו אל הבלונדה. פורד, לא נעים לי ללכלך, אבל ראיתי שלושה שנישקו אותה על הפה בעוד היא קצת בהלם, ותמורת סכום הולם אני מוכנה לתת לך שמות. ואני מציעה שלא תבנה על הווידיאו כדי לגלות מי הם היו - גם הצלם נטש את המצלמה ושעט אל הכלה.

במשך כל הזמן הזה מילאו המלצרים את הכוסות, ולכן לקראת סוף הערב הייתי כבר שתויה כדבעי. וגם פורד. כי לקראת סוף הערב הצליחו הבנזוג ור' לבצע את תוכניתם, ושיכנעו אותו לשבור כוס מול כל האורחים. וכך נלקחה כוס תמימה מהשולחן, נעטפה במפית, ורוסקה מול כל האורחים השבדים ההמומים. פורד שועשע מאוד לשמוע שזה היה רעיון של הבנזוג, והבנזוג אמר לו בחיוך:

It takes a goy to make a jewish wedding here. I'm happy to do a mitzva.

ומייד זכה בחיוכים מכל הקרובים הישראלים של פורד.

בדרך הספקנו לשיר עוד כמה שירים, לצפות במצגת תמונות של הכלה, של החתן (בשיער כתום, בשיער ירוק, בשיער זרחני - המשפחה של הבלונדה בטח כבר מתחרטת על החתונה הזו) ושל שניהם ביחד, לשמוע נאומים מאחותה של הכלה ומהחברה הטובה שלה מהתיכון, ולעשות עוד שלל פעילויות שבדיות.

זה היה ממש מרענן. להיות בחתונה שאפשר לאכול בה בלי שמתחרשים מהמוסיקה, ויש פעילויות בידוריות גם למי שלא רוקד. אחרי הארוחה הייתי כבר ממש שתויה. פורד והבלונדה רקדו, ואז כולם הצטרפו אליהם לוולס. הבנזוג, שלקח בימיו הרחוקים בסטנפורד קורס בריקודי נשף, תמיד נכון לתרגל קצת צעדי וולס, אז רקדנו גם אנחנו.

בין האורחים הסתובב לו ספר אורחים, בו כל אחד כתב מזכרת לזוג. גם אני כתבתי משהו, רק שכיוון שהייתי ממש שתויה, אני פשוט לא זוכרת מה, ואני מאוד מקווה שזה היה לא מביך במיוחד. אני נוטה לפאדיחות כאלה אחרי חתונות.

בקיצור - היה מקסים. אני מקווה שפורד והבלונדה מדברים איתי עדיין, ואני מאוד סקרנית לראות את התמונות. אפילו שהן מנציחות את הפן של הבי ג'יז.

ועל החלק הראשון של החתונה של פורד - הטקס עצמו, תוכלו לקרוא אצל, כמובן, פורד.