מאז שהתחלתי לעבוד כבר אין לי כל כך הרבה זמן פנוי לנהל חיי חברה להיות עקרת בית מושלמת. בגלל זה אני מוצאת את עצמי בהתנצלות מתמדת מול חברים, בשבדיה, בישראל ובכל העולם, על שלא חזרתי אליהם לטלפון, למייל, לסמס. אגנה, למשל, החברה הליטאית שלי, רדפה אחריי חודש וחצי בהודעות "אנחנו חייבות להיפגש, יש לי משהו לספר לך", ופשוט לא יצא לי להיפגש איתה.
אז לפני כמה ימים קיבלתי ממנה את המייל הבא: "רציתי לספר לך פנים אל מול פנים, אבל עושה רושם שאת עסוקה מדיי בשביל להיפגש, אז אני אגיד לך במייל: הקדמנו את החתונה, אנחנו מתחתנים ביום שבת הזה". אופס. מייד התקשרתי אליה. היא נשמעה קצת קרירה, ואני יכולה להבין את זה, אבל לבסוף היא התרצתה והזמינה אותנו לבוא לחתונה בבית העירייה. כן כן, אותו מקום שפורד התחתן בו רק לפני שבוע.
הטקס נקבע לרבע לארבע. כלומר צריך לצאת מהבית קצת אחרי שלוש. הבנזוג היה אמור לנחות באחת מקנדה, מה שהשאיר לנו שפע של זמן להגיע לחתונה. בשתיים וחצי התחלתי קצת לתהות מה קורה, כשהוא לא הגיע והסלולרי לא היה זמין, בשלוש חרקתי שיניים והתכוננתי לצאת לבד. בשלוש ורבע החלטתי לקחת מונית כדי לחכות לו ממש עד הרגע האחרון. בשלוש וחצי השארתי לו פתק ויצאתי, כשראיתי אותו אץ החוצה מתוך מונית. התברר שהיה דיליי. זרקנו את המזוודה בבית ומיהרנו לטקס.
מתברר שיש פקקים בעיר גם בשבת אחה"צ. הגענו לבית העירייה ברבע לארבע בדיוק, שנינו רצים כמו מטורפים אל המגדל של החתונות (ותודה לפורד שהדריך אותי בסלולרי איפה בדיוק זה נמצא), מטפסים את מדרגות הענק של הבניין העתיק, מתנשפים, ומוכנסים לחדר בדיוק כשהחתן והכלה נעמדו מול האיש שמחתן.
נו, אז את החלקים השווים ("איי דו" והחלפת הטבעות) ראינו. להבדיל מהחתונה בשבוע שעבר, זו היתה חתונה שבדית-ליטאית. וככה נשמרו פה כמה מסורות שבדיות, כמו אלה שראיתי בשבוע שעבר, וגם אחת חמודה ליטאית. מסתבר שבליטא, כשזוגות מתחתנים, מחכים להם בבית ילדים וחוסמים את הדרך לחתן ולכלה. כדי להגיע הביתה, חייבים בני הזוג לתת לילדים משהו, בד"כ ממתקים. אז החברות הליטאיות של אגנה אירגנו לה מן מחסום סימבולי כזה.
חוץ מזה נשלפה השמפניה, ואמא של אגנה הוציאה שקית ענק של שוקולדים ליטאים. לקחתי כמה, ומייד קיבלתי דז'ה וו מטורף לאייטיז, עת סבתא מעפולה לקחה אותי לדודה אומה הקשישה, וזו נתנה לי שוקולדים עם ליקר בפנים וטעם עבש באופן כללי. אז בדיוק זה הטעם של שוקולדים מליטא. דונ'ט טריי דיס אט הום.
האביב כזכור כבר כאן, והיום זכינו לחמש מעלות מעל האפס. "איזה חום", התנשף הבנזוג, "אני לא מאמין שלבשתי את המעיל של החורף".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
