עדי בעולם

אחינו הקטן טמן לי מלכודת אתמול בלילה. הוא התקשר, וישר אמרתי לו שאני מאוד שמחה שסוף סוף מצאנו זמן לדבר. הוא הצהיר שבאמת מאוד חשוב לשמור על קשר, ושאל אם אני שומרת על קשר עם עוז.

"בטח", עניתי לו

"ועם סבתא?"

"ברור"

"ועם סבתא וסבא?"

"נו ברור""

"ועם ההורים את זוכרת לדבר בטלפון?"

"כן"

כאן שינה הנחש הקטן את הטון וצווח:

"אז רק איתי את לא שומרת על קשר?"

אופס.

בדרך הביתה עברתי בכיכר בדיוק כשמוכר הפרחים החליט על מבצע חיסול הסחורה. קניתי שלושים צבעונים בכשלושים שקל. בבית סידרתי אותם באגרטל ענק באמצע שולחן המטבח. באמצע ארוחת הערב, כשהבנזוג יושב מולי והאגרטל לידו, שאלתי אותו איך זה שהוא לא אמר כלום על הפרחים. לא היה מופתע ממנו לגלות פתאום את האגרטל ניצב ליד היד שלו. מדהים איך לפעמים הוא פרופסור מפוזר.

(או אולי סתם גבר טיפוסי*?)

*חוץ מקטמן כמובן

היום בבוקר הייתי אמורה להתייצב בעבודה מאוחר מהרגיל, מה שהבטיח לי עשרים דקות נוספות של שינה. בניתי על 20 הדקות האלה הרים וגבעות, הלכתי לישון מאושרת כאילו למחרת שבת. רציתי להרוג את עצמי עת התעוררתי בדיוק בשעה שבה אני קמה כל יום עבודה בחצי השנה האחרונה. התחננתי לפני עצמי להירדם שוב, כלום. רררר. אלה מכם שמכירים אותי מתקופת ישראל, יודעים שמדובר במהפך אמיתי.

מבזקי תרבות:

אנחנו מתמכרים ל"פריזון ברייק". זה רק נדמה לי או שהשחקן שמשחק את סקופילד שווה בטירוף?

כבר שבוע אני מתכננת לכתוב פוסט על "חוש השלג של העלמה סמילה". זה עוד יגיע.

ירד היום שלג. עוד שבוע אפריל, ואפילו יום אחד בחודש האחרון הטמפרטורה לא עמדה מעל אפס מעלות ליותר משעתיים. אני מוצאת את עצמי מפנטזת על חמש מעלות פלוס. "אם רק עולה מעל האפס, אני הולכת עם חצאית לעבודה. אם רק יגיע לחמש מעלות, אני חוזרת לאופניים". אביב הגיע מיי אס.

עריכה: והנה תמונה של הצבעונים. כלומר של חצי מהם. פירקתי את הזר לשניים.