עדי בעולם

כיוון שהטמפרטורות טיפסו לפלוס שתיים היום, החלטנו לצאת לטיול אופניים אל אחד האיים. על הגשר אל האי עצרנו להשקיף אל הנהר הקפוא. הוא היה לבן כולו, זרח בשמש, ואנשים הלכו באמצעו. "משוגעים", אמרתי, "הרי מעל נקודת הקפיאה עכשיו, הקרח בקרוב יבקע". הבנזוג חייך חיוך ויקינגי. "הקרח במרכז עבה מאוד, רואים לפי הצבע שלו, ייקח המון זמן עד שהוא יבקע. לעומת זאת שם ושם (וכאן הצביע הבנזוג על שתי נקודות בנהר שנראו לי לבנות בדיוק כמו השאר) הקרח יימס בקרוב". לא התווכחתי, זה בדיוק כמו שהבנזוג יודע לומר ממבט קצר אם שלג טרי או לא, אם הוא רך או חלקלק או טובעני. הוא פשוט יודע, כי הוא גדל כאן והוא רואה משהו שונה בכל שלג וקרח שהוא מביט בהם, בעוד כשאני מביטה בקרח אני רואה רק את אותה ג'יפה שיש פה כבר שלושה חודשים.

והבנזוג הוא חובבן שלא מבין כלום מול העלמה סמילה. כי העלמה סמילה היא גרינלנדית, או יותר נכון חצי גרינלנדית חצי דנית, וגרינלנדים הם אסקימואים, כאלה שיש להם מאה מילים שונות לתאר שלג.

אבל נתחיל מההתחלה. גילה המליצה לי לקרוא את "חוש השלג של העלמה סמילה", ואני קיבלתי את ההמלצה בשמחה, כי עד עכשיו הספרים שהיא המליצה לי התאימו ככפפה ליד. רק מה, אני מקבלת הרבה המלצות לספרים, ותמיד מאמינה שאני אזכור. אני זוכרת כשאני מגיעה לחנות הספרים ובדיוק הספרים שהמליצו לי מונחים על דוכן הספרים החדשים בחנות, אבל לא אחרת. כך שרוב הסיכוי שלא הייתי זוכרת לקנות את "חוש השלג" אילולא עברתי בדיזינגוף, בדרך לדירה של עוז, ובחנות הספרים המשומשים החביבה ליד כיכר דיזינגוף הוצב בחלון הראווה "חוש השלג של העלמה סמילה" במחיר 63 שקלים, שבינינו, זה לא מחיר כזה זול, בטח לא לספר משומש. אבל התברר שהוא במצב טוב, ואני החלטתי ללכת על זה.

גילה אמרה לי מראש שמה שגרם לה לחשוב עליי ועל הספר הזה היא האווירה בספר. חציו הראשון של הספר מתרחשת בקופנהגן הקפואה, ותיאורי האווירה בעיר הזכירו לה את הסיפורים שלי על שטוקהולם הקפואה. היא צדקה כמובן לגמרי. דנים, שבדים, ההבדל לא כזה גדול, אם לא שואלים אותם כמובן.

אז מה יש לנו? יש לנו את סמילה. אמא שלה היא ציידת גרינלנדית, כלומר אסקימואית אמיתית, שנעלמה יום אחד במסע ציד בים הקפוא כשסמילה היתה ילדה. אבא שלה הוא רופא דני עשיר, פלצן וסנוב, שחי בקופנהגן. ההורים גרושים, וכשהאמא מתה נשלחה הילדה סמילה מגרינלנד ארץ הפרא אל קופנהגן העירונית המתנשאת. כי הנה משהו שלא הרבה יודעים: הגרינלנדים הם האינדיאנים של דנמרק. לפני הרבה שנים קיבלה דנמרק את השליטה באי הענק של גרינלנד, והלאימה אותו. בשנות השישים הכריז ראש הממשלה הדני שמעתה ייקראו  הגרינלנדים "הדנים הצפוניים", ו"יחונכו לאותן זכויות כמו שאר הדנים". דנמרק לא חשבה לשמר את התרבות הגרינלנדית, אלא התכוונה ללמד את הפראים הצפוניים קצת תרבות ונימוס דנים.

בדיוק כמו האינדיאנים בארה"ב, גם האסקימואים הגרינלנדים, ששמם האמיתי הוא אגב האינואיטים, לא השתלבו עם התרבות שנכפתה עליהם. אלה מהם שהיגרו לדנמרק מצאו עצמם חיים בשכונות עוני על כספי רווחה, מושא לבדיחות גזעניות ולאפליה. אלה מהם שנותרו במדינתם מצאו עצמם עובדים בשירות חברות הגז והכרייה הדניות, מקבלים שכר עלוב ומתמכרים לאלכוהול.

לסמילה עוד היה מזל. אבא שלה הוא דני, עשיר, והיא קיבלה השכלה טובה עם הרבה כסף. אבל היא לא רצתה אותה. מהרגע שהיא הועברה לדנמרק היא מנסה לחזור הביתה, לגרינלנד. היא מתגעגעת למרחבים העצומים במולדתה, היא שונאת את המנהגים הדנים, היא כואבת את האפליה נגד בני עמה. למרות הכסף שהיא מקבלת מאבא, היא בוחרת לגור באמצע שכונת עוני של מהגרים גרינלנדים. בכלל, המעבר לדנמרק לא עשה לה טוב: בגיל 37 היא מבודדת את עצמה מחברה, היא שומרת מרחק מכל מגע אנושי, היא לא עובדת או עושה כל פעילות, היא פשוט חיה כי אין ברירה.

עד שמגיע הילד. הילד הוא בן למהגרים גרינלנדים. אבא שלו מת, אמא שלו שיכורה תמיד, והוא בוחר בסמילה כאמא מחליפה, ולא ממש משאיר לה ברירה. ואז הילד מת. בנפילה מהגג, או כך לפחות מחליטה המשטרה, ורק סמילה מחליטה אחרת, כי היא גרינלנדית, והיא יכולה לקרוא את העקבות בשלג על הגג ורואה שהילד לא נפל במקרה. הילד נרצח. עכשיו היא צריכה להוכיח את זה, כשהמשטרה לא רוצה לשתף איתה פעולה, כי למה להתעקש לחפור במקרה מוות של ילד גרינלנדי, ולאט לאט עוד גורמים עומדים בדרכה. רק אחד השכנים, מכונאי עם רקע מסתורי, עוזר לה.

עם פתרון התעלומה אנחנו מגלים פרשה שרחבה הרבה יותר משכונת העוני הקטנה בקופנהגן ומזעזעת הרבה יותר מרצח של ילד אחד. וזה פחות או יותר כל מה שאני יכולה לומר על הסיפור בלי לספיילר.

אבל זה מה שיפה בספר, שהוא יותר מהסיפור עצמו. מקבלים ממנו תמונה של תרבות אחרת. כמה ישראלים כבר מכירים את משבר הזיהות הגרינלנדי? מהספר הזה לומדים הרבה עליו. למשל, על העלבון. סמילה מספרת על המורים הדנים שלימדו אותה בבית הספר בגרינלנד:

"לימדו אותנו מורים שלא ידעו מילה בגרינלנדית, וגם לא עלה על דעתם ללמוד. הם אמרו לנו שהמצטיינים בינינו ייזכו לכרטיס טיסה לדנמרק ולתואר אקדמי ולמפלט מהעליבות הארקטית". (עמ' 102).

או על הדאגה כשסמילה מבינה ששפת האם שלה כבר לא דומיננטית, דאגה שמאוד נוגעת לליבי:

"ואז מגיעים לדנמרק, וחצי שנה חולפת, ומרגישים כאילו לעולם לא נשכח את שפת אמנו. זו השפה שבה חושבים, ובה זוכרים את העבר. יום אחד פוגשים גרינלנדי ברחוב. מחליפים כמה משפטים. ולפתע צריך לחפש מילה יומיומית לגמרי. חצי שנה נוספת חולפת. הולכים עם חברה ל'בית גרינלנד' שבסמטת לב. שם מגלים שאת הגרינלנדית שלך אפשר לגרד בציפורן". (עמ' 102).

ועל היחס המזלזל של הדנים לגרינלנדים:

מפקח דני מתלונן על עובדיו הגרינלנדים בתחנת הנפט בגרינלנד: "דיווחנו שהם עזבו את העבודה ויצאו לדוג. בתשובה נאמר לנו שזה קורה כמה פעמים בשנה. ככה זה עם אנשים פרימיטיבים. כשהקיבה שלהם מלאה הם לא מוצאים סיבה לעבוד". (עמ' 257).

וגם קצת על התפיסה של סמילה את הדנים:

"גם הוא ידע שמשהו אינו כשורה, אבל הוא דחק את הבעיה הצידה. הוא דני. הוא תמיד יעדיף הדחקה על פני האמת המעיקה". (עמ' 366).

המשפט האחרון, אגב, הראה לי סופית שדנים, שבדים, כולם אותו הבלונד. כל עוד לא שואלים דנים או שבדים, כמובן. והנה בדיחה לסיום, כזו שרק סקנדינבים יכולים לספר:

שני שבדים, שני נורבגים, שני פינים ושני דנים מגיעים לאי בודד. אחרי יומיים הפינים בונים רפסודה שבעזרתה אפשר לדוג. יומיים אחרי הנורבגים כבר דגים בעזרת הרפסודה אוכל לכל החבורה, ויומיים אחרי הדנים כבר מארגנים שירה בציבור סביב המדורה כשכולם אוכלים את הדגים. והשבדים? הם עוד מחכים שמישהו יציג אותם אחד לפני השני.

(הבדיחה הזו אשכרה הופיעה בחומר הלימוד של קורס השבדית הראשון שעשיתי. לפחות יש להם הומור עצמי).