עדי בעולם

אחרי שפילסתי לי דרך בערימות השלג וצנחתי סוף סוף באפיסת כוחות על הספה (איך שיתחמם אני מתחילה לעשות כושר. אני ממש מנוונת), הופיע הבנזוג ובפיו רעיון:

"בואי נקיף את שטוקהולם ברגל!"

כמו בתזוג טובה, הסכמתי, בשני תנאים:

1. שבדרך נעצור בחנות האהובה עלי ונקנה כמה דברים, בסכום סימלי שלא יעלה על כמה משכורות חודשיות,

2. שאחרי שנחזור הוא יבשל.

 

הבנזוג קיבל על עצמו את התנאים, והתחלנו להתלבש. ההתלבשות היא טקס חשוב כאן בשטוקהולם, מיינד יו, כי חוץ מהסט הקבוע של שני זוגות גרביים חמים, תחתוני פליז ארוכים שגורמים לנו להיראות כמו צ'ארלי צ'אפלין בימיו הטובים, חולצת חימום מצמר אלפאקות שחגית שלחה לי ממקסיקו, ומכנסי קורדרוי בעובי של שמיכה צבאית - צריך גם לעטות על עצמינו נעליים חסינות לשלג ומעיל מאמם שקניתי לפני יומיים, כי ההוא מלפני שבוע נמאס עלי.

 

"חישבתי שיותר כדאי לנו להתחיל את הסיבוב אם נלך דרך מרכז העיר", הסביר לי הבנזוג, "כי הגרדיאנט של העליות יהיה יותר מתון וככה לא ייתפסו לך השרירים". לי כמובן אין מושג מה זה אומר, אבל הנהנתי, כדי שלא יתחיל להסביר לי קשקושים מהעבודה שלו.

 

עוד אנחנו מטפסים על הגבעה הראשונה (גרדיאנט מיי אס), חלף על פנינו פסל סביבתי של מעילים. הבנזוג הינהן לעבר הפסל והמשיך ללכת, כאילו כלום. "מי זה היה?" שאלתי אותו, כי אני בכלל לא הצלחתי לזהות אם זה היה גבר או אישה. הבנזוג משך כתפיים ושקע בתנוחת הויקינג הזועף לתוך צווארון הגולף שלו. "אני לא רוצה לדבר על זה".

 

חקירה קצת יותר מעמיקה גילתה שזו היתה חברתו לכיתה גימ"ל, והיא בטיפשותה דחתה אז את חיזוריו. ניסיתי לא להשמע קנאית כששאלתי אם עדיין יש לו רגשות כלפיה. הוא הכחיש, ואני הצגתי כראיה את ההתנהגות הקדורנית שלו. "זה לא בגלל זה, זה בגלל הסצינה שעשיתי לה עכשיו. הייתי צריך לשמור את הרגשות שלי לעצמי. את משפיעה עלי לרעה ובגללך אני כבר לא נחשב מנומס".

 

וגם התחלתי לקרוא ספר חדש שגילה שלחה לי בדואר, "העץ הנדיב". גיבור הספר מתחיל מילדות עשוקה, כשאין לו חברים למשחק וכל שנותר לו הוא לדבר אל העצים ואל האבנים. ממש עצוב. איפה המחלקה לשלום הילד כשצריך אותה? רררררררררר

 

 

*הסבר קצר: זוהי פארה שכותבת אותי. אם במקרה חשבתם שראיתם פה מקודם קטע בו אני כותבת את פארה, ובכן, זה לא היה חלום.