לפני כמה חודשים התקשרה אליי שרה האיטלקיה ואמרה: "עדי, עברתי היום בסטורה פלאן (איזור קניות יוקרתי במרכז שטוקהולם) והיו שם כמה ישראלים משוגעים שניסו לשכנע אותי לחתום לעבוד בקיבוצים. מה הם מטורפים? נראה להם שאני אקום בחמש בבוקר כדי לנקות אחרי תרנגולות?" קצת הצחיק אותי הרעיון שמישהו ניסה להחתים את שרה להתנדב בקיבוץ, על נעלי הגוצ'י שלה ותיק הוורסאצ'ה.
אחרי זה התברר שזה היה חלק מהעונה השנייה של תוכנית "השגריר". שבדיה נבחרה כי אנשים פה לא מאוד מסמפטים את ישראל ותנועת ההתנדבות הגדולה לקיבוצים שהיתה כאן די נעלמה, והמתמודדים התבקשו להחתים שבדים להתנדב בקיבוצים. היום מצאתי את אתר הווידיאו של התוכנית, עם קטעי הווידיאו מהתוכנית על שבדיה. אני מודה שמצד אחד חשתי הנאה סאדיסטית לראות את מתמודדי התוכנית סופגים תשובות כמו "ישראל? אתם לא צריכים להיות שם. מה זאת אומרת אז איפה תחיו אם לא שם? זה לא בעיה שלי", שזה משפטים מסריחים שיוצא לי לפגוש מסוגם הרבה פעמים לא נעימות. וגם, אני מודה, קצת עלה בי קבס (אחח, פונטנלה) למראה מאפייני תוכנית המציאות, לפיהם מתמודדות נושכות את ראשן של חברותיהן בשביל הנקודות. "הרגשתי שמלודי לא תורמת לקבוצה", או "בנות, אתן מפספסות את הנקודה בהיסטריה, ההצעה שלי היא...". איכס. ישר נזכרתי בקורס קצינות ובכל מיני איבחונים קבוצתיים.
הבנזוג לא פה, מה שמותיר לי לעשות מה שאני רוצה בבית. ובמקום להנות מזמן בנות משובח, אני מוצאת את עצמי מנקה את הבית ומכבסת, כולל כביסת יד והסרת כתמים. אם מישהו מוצא את עדי הישנה נא להודיע לי, תודה.
מה שכן, אתמול יצאתי לאי הדרומי לקניות, יצאתי מהסאבווי והופ, נתקלתי בדיאנה המקסיקנית והחבר שלה, שהגיעו לשם לקניות רהיטים (הם בדיוק קנו בית ובו חמישה חדרים, שזה קצת שונה מדירת שני החדרים שהיתה להם עד עכשיו). מייד נכנסנו לאכול לאנץ'. סיפרתי להם איך שקלתי לעבוד על הבנזוג לכבוד הראשון באפריל, ולהגיד לו שאני בהריון, רק שברגע האמת התחלתי לגמגם, וגיליתי שאני פשוט לא מסוגלת להתבדח בנושא הזה. החבר של דיאנה אמר שבדיחה טובה יותר היתה יכולה להיות "אני בהריון, וזה לא ממך". אכן, זה היה מבטיח התקף לב אמיתי לבנזוג.
כשהייתי קטנה תמיד חלמתי שכמו ב"אורה הכפולה", גם אני אשלח למחנה קיץ ואגלה שם את אחותי התאומה הזהה, שעד כה נחבאה מידיעתי, והיא תהיה אחותי במקום עוז המעצבן ואחי הקטן המפונק (מה לעשות, בתור ילדה לא חיבבתי את הרעיון שיש לי אחים. נו אל תיעלבו עכשיו, אתם יודעים שהיום אני מתה עליכם ולא הייתי מחליפה אותכם). זה היה חלום ללא שום ביסוס במציאות - להבדיל מהמצב בספר, ההורים שלי לא גרושים, והסיכוי שהם ישלחו אותי למחנה קיץ בשוויץ במקום לקייטנה בקאנטרי של ראשון היה אפסי.
העניין שלי בתאומים זהים לא חלף מאז. למרות שכשחברותיי התחילו ללדת וראיתי כמה עבודה זה הבנתי שעם כל הכבוד לאידיליה, תאומים זה גם עבודה כפולה וקשה יותר. עדיין קצת בא לי תאומים, וכמו שקרן אשתו של עוז אמרה לי: "תחשבי על זה ככה: עשית שני ילדים והגוף שלך עבר רק הריון אחד", שזה באמת יתרון. (ולקרן אגב יש סיכוי, כי אבא שלה תאום זהה). אקיצר, מאוד שמחתי לגלות את הבלוג הזה, שמוקדש כולו לתאומים זהים. (ואיפה גיליתי אותו? בבלוג של ג'וליאנה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
