עדי בעולם

המזוודות זרוקות בכניסה, כרטיס האשראי מעלה עשן, הבנזוג ואני לוגמים תה. אפשר לסכם את הביקור בלונדון.

אז טסנו עם ראיין אייר, שזו החברה שמטיסה אנשים במחירים מצחיקים ובתנאים עצובים, וכמו תמיד נשבענו שלעולם לא נטוס איתם שוב. הבטחה שנשכחת בכל פעם שאנחנו מגלים שלטוס איתם יעלה לנו אלפיים שקל פחות. אבל שכחנו מהר את הטיסה כשהגענו למלון.

כי חסכנו על הטיסה אבל השקענו במלון שווה. כלומר השקענו מנטלית, כי מבחינת מחיר השגנו דיל שווה ביותר. בהתחלה קצת חששנו - הלכנו ברגל ממרבל ארץ' ברחוב של המלון, ולאט לאט הנוף התחלף - השלטים על החנויות הפכו לערבית, ריח נרגילה אפף אותנו מכל עבר, ואחרי  שחלפה על פנינו האישה רעולת הפנים השנייה, הבנזוג נשבר ושאל אם יש סיכוי שזה שסידר לנו את המלון הפעיל עליי בדיחה מרושעת ושיכן אותנו באיזה אוהל. אבל כשהגענו למלון אפילו הבנזוג פער פה - סבבה. מגדל שיש מפואר, וקיבלנו חדר ענק, עם שתי מיטות ענקיות, בקומה ה-13, כלומר צפינו על כל לונדון. ג'ולי גוד.

היה כבר מאוחר כשהגענו למלון, עשר בערב, ושנינו היינו די קרועים מהטיסה בפחית הסרדינים של ראיין אייר, אז הבנזוג הציע שנאכל משהו במסעדה קרובה למלון. במקרה מצאנו מסעדה ערבית, וכיוון שכל הנוכחים היו ערבים, השתכנענו שיהיה מדובר באוכל טוב. ואכן, החומוס היה שווה ביותר, הסמבוסקים הקטנים גם, סלט הפטוש הזכיר נשכחות, וגם הפלאפל. הבעלים של המקום די הסתחבק איתנו ואז שאל: "מאיפה אתם?" מייד נתקע לי הסמבוסק בגרון, אבל שכחתי שרק אני פה ישראלית, והבנזוג ענה: "משבדיה", ואילו אני לעסתי בצד. בעל המקום מייד ענה לבנזוג ברוב טקט: "היו לי הרבה חברות שבדיות. הנשים שלכן עושות לי טוב", והבנזוג העלה על פניו חיוך קפוא השמור לאנשים חסרי נימוס שמבחינתו ראויים למוות בייסורים, ושלח בי מבט של "תבלעי כבר את החומוס, הולכים".

למחרת בבוקר התעוררנו אל ארוחת הבוקר של המלון. זה היה ממש שווה. ארוחה נדיבה כמו הארוחות הישראליות, רק אירופית. רגע של וידוי: באורח מבחיל למדיי, אני חובבת כל הנקניקיות והבשרים האלה שמגישים בגולה לארוחת הבוקר. באורח מפתיע, הבנזוג, שגדל כל חייו על בשר חזיר ופודינג דם, מקבל בחילה מארוחות בוקר כאלה. ככה יצא שבעוד אני העמסתי על צלחתי מכל טוב המטבח הבריטי - ביצים, נקניקיה, שעועית אפויה, האש בראון ופוטטו סקונז, הבנזוג נעץ בי מבט מזועזע ונישנש וופל בלגי וקורנפלקס.

ארוחת הבוקר השרתה על הבנזוג רוח ג'נטלמנית, והוא אמר בנדיבות: "תבחרי את את המקום הראשון שנלך אליו היום". מייד אמרתי: "מוזיאון טייט לאמנות מודרנית!" חיוכו של הבנזוג נמחק בבת אחת והוא בבירור נזף בעצמו על הפקרת המשמרת. אבל הוא כבר נפל וככה הלכנו אל המוזיאון המשובח הזה. אכן היה מצוין. אפילו הבנזוג נאלץ להודות. אחת התערוכות האורחות מציגה קוביות פלסטיק לבנות ענקיות זרוקות בערימות ענק, והבנזוג סייר ביניהן בהנאה מרובה.

מהטייט מודררן הלכנו  אל לסטר סקוור, להשיג כרטיסים זולים לתיאטרון. מסתבר שאנחנו ממש קלולס, ול"מאמא מייה" אפשר להשיג כרטיסים מוזלים רק בחלומות. עמדנו אובדי עצות מול הלוח, כשפתאום גילינו שיש כרטיסים גם ל"סטומפ", הופעה שאני רוצה לראות מאז הייתי במיומנה. אז החלטנו ללכת לסטומפ. מלסטר סקוור פצחנו בהליכה רגועה, מחפשים אחרי חנות ספרים אחת, שקיבלנו המלצה עליה. חמש קומות של ספרים זה משהו שהבנזוג חולם עליו כל יום. ואכן, מצאנו אותה, ליד פיקדילי סירקוס, והבנזוג היה כל כך מרוצה שמייד שקע באגף ספרי המדע ולא שם בכלל לב שנעלמתי לחנות הנעליים ממול.

את ארוחת הערב אכלנו ב The Ivy שזו מסעדה בריטית מעונבת, עטויה קירות מחופים בלוחות עץ עתיק, ומאוד מאוד סנובית. הבנזוג ואני היינו לבושים כמובן כשני תיירים מעפנים, ובלטנו במסעדה כשני תיירים יפנים באמצע מזללה באריזונה, אבל המלצרים שמרו על הנימוס הבריטי המפורסם והיו מאוד חביבים ויעילים.

סטומפ - חביב אבל ציפיתי ליותר. אני מצטערת להישמע כאחרונת הפרובנציאליות ("שוקולד פרה יותר טעים משוויצרי"), אבל נהניתי יותר במיומנה. לא יודעת למה.

למחרת הלכנו אל השוק בקובנט גארדן. אני מאוד אוהבת את האיזור הזה, ובילינו די הרבה זמן בצפייה במופעי הרחוב והסתובביות ברחובות הקטנים. אחרי זה עשינו הפרדת כוחות: הבנזוג היה חייב לעבוד, שכן הוא נוסע מחר לצרפת ויש לו הרצאה להכין, ואילו אני חשקתי בקניות. נפרדנו בשמחה. אני אל האוקספורד סטריט והוא אל המלון והלפטופ.

שלוש שעות אחריי, עמוסת שקיות ומרוקנת ארנק, פגשתי בבנזוג במלון, עובד קשה. מייד שיכנעתי אותו להפסיק ויצאנו אל ארוחת הערב ב"בלגו סנטרל". ראשית, קרדיט: זהו פורד שהמליץ לי על המסעדה. פרט לאווירה המגניבה ששוררת שם ולעיצוב התעשייתי המיוחד, למסעדה יש קטע שווה, שנקרא "הכו את השעון". אם מגיעים בין חמש לשש וחצי בערב, משלמים על הארוחה את השעה שמופיעה על ההזמנה. כלומר, הזמנתם בשש בערב, תשלמו שישה פאונד לארוחה. אנחנו הזמנו בשש ועשרים, ואכן שילמנו שש ועשרים פאונד כל אחד. היה שווה. האוכל עצמו בלגי ומוקפד עד הפרט האחרון - גם הבירות בלגיות, היין בלגי, הקינוחים בלגים, הביסקוויט עם הקפה בלגי, אתם מבינים את הרעיון.

מהמסעדה הלכנו אל מועדון ג'ז, בעקבות המלצת הקוראת חגית, שאני יודעת עכשיו שהיא אינה הבלוגרית חגיגית, ואני מנחשת שהיא חברתי חגית מזאגרב. (ואם אני טועה וזו בעצם חברתי חגית מקליפורניה - אל תהרגי אותי) אלא חברתי חגית שכבר לא בקליפורניה. אניווי, זה היה קצת חשוד בהתחלה - מועדון ג'ז בשם "פיצה על הפארק". אבל החלטנו לנסות, יען כי אנחנו חובבים מאוד שתיית בירות במועדוני ג'ז אפלוליים.

"פיצה על הפארק" התגלה באמת כמועדון ג'ז, ואף משובח. ההופעה באותו ערב היתה של הזמרת קלייר מרטין, ששנינו, בורים שכמונו, לא שמענו עליה מעולם. "היא טובה?" התעניין הבנזוג בכניסה, זכה לתשובה בטון מלגלג "היא רק הזמרת הכי טובה באנגליה כיום". "כמובן, כמובן", שינה הבנזוג טקטיקה. נכנסנו. היה יקר, אבל היה משובח. היא יודעת לשיר, קלייר. והיה גם אוכל שווה במועדון. בקיצור - מיצוין.

היה כבר קרוב לחצות כשחזרנו למלון. די קרועים. מרוב עייפות לא היה לי כוח אפילו לפרוק השקיות ולהתפעל מהקניות, שזו אחת הפעולות הכי חביבות עליי. והיו בקניות אפילו נעליים! שזה בכלל משמח, וגם תיק, שכן אם אני כבר קונה נעליים אני חייבת להתאים להן תיק.

למחרת, שזה היום, טסנו חזרה. היה קצת  קשה הנחיתה, מלונדון המסעירה אל שטוקהולם המרדימה, אבל מתרגלים. נשאר רק להתרגל לזה ששבדית היא כבר לא השפה הסודית שלנו ושכולם מבינים. היתה כמעט תקרית מביכה במונית הביתה היום.