עדי בעולם

הלו? עדי, את יודעת איזה יום היום?"

"סבא!! עמדתי בדיוק עכשיו להתקשר. עכשיו סבתא תחשוב שלא זכרתי"

"לא משנה מיידלע, קחי את סבתא"

"הלו?"

"היי סבתא"

"היי מיידלע. כמה אני שמחה לשמוע אותך"

"איך את, את בסדר? מחזיקה מעמד?"

"כן. הטלפונים מהנכדים מחזקים אותי. אתם, את והאחים שלך ושני בני הדודים שלך, אתם הנקמה האמיתית שלי בגרמנים. הם לא יכלו לי".

כמו כל שנה, סבתא שלי תלך מחר לדבר בבית ספר בעיר שלה, לספר לדור שכבר לא מכיר ניצולי שואה, את הסיפור האישי שלה. היא תהיה באחת עשרה בבוקר בבית הספר "אורנים" בעפולה, בכיתה ט'. אם אתם תהיו שם גם, תחשבו מה זה בשביל אישה בת 76, ששתקה ארבעים שנה כי "לא מדברים על זה", ועכשיו היא הולכת לדבר מול כיתות שלמות של ילדים שהיא לא מכירה, לספר להם איך היא לא ראתה את הוריה מאז גיל 12, איך היא חיתה ארבע שנים במחנה, ואיך היא המשיכה הלאה אחרי, בלי משפחה, בלי כסף, בלי שום סיבה לחיות בעצם, חוץ מהרצון לחיות ולהראות לגרמנים. היא עושה את זה כי חשוב שתשמעו ממי שהיה שם איך היה שם. בעולם בו הניצולים הולכים ומתמעטים, ומכחישי השואה מרימים את ראשם המכוער, חשוב שתקשיבו לעדות הזו, ותזכרו אותה, להעביר למי שכבר לא ייזכו לשמוע את זה מעדות ראשונה.

 אישה קטנה סבתא שלי. תמיד זכרתי אותה בגובה שלי, ועכשיו, בכל פעם שאנחנו נפגשות אני מופתעת לראות כמה היא קטנה ממני. ידים רזות, עיניים כחולות מאירות בפניה. תקשיבו לה, ותחבקו אותה.