עדי בעולם

אל "העולם, קצת אחר כך" הגעתי מלאת ציפיות. אולי זו היתה הבעיה.

את ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", קראתי בלב פועם בחוזקה ובדמעות בעיניים. גוטפרוינד כתב על ילדותו, ואני קראתי בה את ילדותי. הוא כל כך נגע לליבי, שהוא זכה במעמד שסופרים מועטים זוכים לו אצלי - הבטחתי לעצמי לרכוש אוטומטית את הספר הבא שלו שייצא. על "שואה שלנו" אתם יכולים לקרוא בקישור כאן משמאל. את הספר עצמו גם כדאי לכם לקרוא. גוטפרוינד מגלה שם כישרון עצום לספר סיפור על עצמו ועל כולנו.

אבל היום אנחנו כאן בשביל לדבר על הספר השלישי של גוטפרוינד, "העולם, קצת אחר כך". אני לא יודעת מה היתה הבעיה. אולי זה הציפיות שהיו לי מגוטפרוינד, אולי זה הכיתוב על גב הספר ("מאותם ספרים שלאחריהם נתקשה לדמיין את הספרות העברית בלעדיהם". לא פחות. הפתעה, אני דווקא מצליחה לדמיין את הספרות העברית בלעדיו בלי בעיה). אולי זו התחושה שהתשבוחות על "שואה שלנו" גרמו לגוטפרוינד לאבד פרופורציות ולנסות לכתוב על נושא גדול מכפי מידותיו.

כי "העולם, קצת אחר כך" עוסק במיתוס הציוני, לפני ואחרי הקמת המדינה. "ספר הצללים של הלכסיקון הציוני הרשמי" כתוב בכריכה האחורית, ומבטיח כי מדובר באנשים שלא התפרסמו אבל בהחלט היו שם כשההיסטוריה נעשתה. כבר פיתחתי תקוות שמדובר במעין "פורסט גאמפ" של הספרות העברית, אבל לא כך הדבר.

כי קודם כל, חסרה פה דמות אחת ראשית להזדהות איתה. יש כאן המון דמויות, כולן מביאות באיזשהו שלב את הסיפור מנקודת מבטן, ואף אחת אינה מובנת לי. מה כבר ביקשתי, להבין את מניעי הדמות? נאדה. עשרות דמויות, ואף אחת מהן לא עוררה בי סימפטיה. כמה מהן עוררו בי דחייה. חלק פשוט לא הצלחתי להבין למה הן פועלות כמו שהן פועלות.

שנית, חסר פה סיפור. דווקא יש פה פוטנציאל. אחוזה מסתורית, מעשים תמוהים, צבא שמוקם למטרה לא ברורה, והרבה אנקדוטות לא רעות. רק שההבטחה לא מתקיימת. הסיפור שציפיתי לו פשוט לא הגיע, רק רמזים, ולקראת סוף הספר התחלתי לתהות, הייתכן שזה כל מה שאקבל? רמזים? הסיפור לא יגיע לעולם?

עם זאת, סימנתי לי בספר כמה נקודות. ראשית, כמה הבנות על מהות הישראליות שמצאו חן בעיני. למשל, העיתונאי לאון אברומביץ', כולו תרבות אירופית, שוהה בא"י כמה חודשים ומופתע לגלות את עצמו כמעט נוקט באלימות:

"בימיו הראשונים כאן לא היה מעלה על דעתו לנהוג כך, אך עסיס הפרא של ארץ זו כבר חדר לנימוסיו, ואין פלא, בעת ריתחה גם אגרוף ישמש את האדם... ומצא עצמו מאשים גם את החום כאן, בארץ ישראל, המעביר אדם על דעתו גם אם ישב בצל גפנו".

האומנם זה כך? זו הארץ, עסיס הפרא שלה והחום שלה, שגורם לנו להיות כל כך חסרי סבלנות, כל כך לא מנומסים?

או הנבואה הזו, שנכתבת כמובן הרבה אחרי שדברים קרו, אבל עדיין מצאה חן בעיני נכונותה, על הרצון להיות פועלים ולבנות בעצמנו:

"מה היהודי? הרי היהודי אינו יודע לעבוד. כל עניין המעדרים אצלכם הרפתקה לעשור, לא יותר. יום יבוא ותשמטו את המעדרים, תביאו לעצמכם פועלים".

או ההבנה הזו על קורות המדינה:

"ניצחנו במלחמת ששת הימים, וגילינו שלא תחזור אושוויץ. במלחמת יום הכיפורים גילינו שלא תחזור ממלכת דוד. אולי עכשיו תתחיל למדינת ישראל היסטוריה רגילה".

כך שלמרות הכל יש בספר גם הבנות יפות, מעוררות מחשבה. לא שאני אסלח לגוטפרוינד על המשפט הבא:

"גילה הנקוב היה 31. נעוריה חלפו".

ססאמק.

ולסיכום: רוצים לקרוא את גוטפרוינד? לכו על זה. "שואה שלנו". לא הספר הזה.