זה היה תורו של הבנזוג לבשל לארוחת הערב, ועל כן אין להתפלא שהתקשר אליי בחמש עם תוכנית ב'. "זה יום כל כך יפה", פתח בפיוטים, ונאלצתי להסכים, כי באמת, כבר יומיים יש פה 27 מעלות, והלכתי בלי מעיל (!) לעבודה, ואפילו עם סנדלים (!). "חבל לאכול בבית, כשאפשר לעשות פיקניק בחוץ". עד כאן הסכמתי איתו לגמרי, אבל לא נולדתי אתמול, למרבה הצער. "ומי יכין את האוכל לפיקניק"? שאלתי. "ובכן", התפתל הבנזוג, "חשבתי על ברביקיו, והמשרד שלך הרי קרוב יותר לחנות הבשרים הארגנטינאית"..
השתיקה מהצד השני של הקו נסכה בבנזוג אומץ. "באותה הזדמנות", אמר כבדרך אגב, "קפצי לשוק ליד חנות הבשרים וקני דברים לאכול ליד הבשר". "כלומר אני מכינה את ארוחת הערב היום", אמרתי בחשד. "למה להתקטנן?" ענה הבנזוג.
נאלצתי להודות שהוא צודק. כל כך חם, השקיעה בעשר וחצי בלילה, כך שאם נעשה פיקניק בשש בערב השמש עוד תהיה באמצע השמיים, ואם יושבים בצל יש את הרוח הנעימה הזו...
טוב. בחנות הארגנטינאית קניתי שתי צ'וריסוס שמנמנות שהם עושים במקום. בשוק ליד קניתי קישואים, פלפלים, פטריות, עגבניות ובצלצלים, לגריל ליד הבשר. כבר היה לנו בבית גריל חד פעמי, שזה בדיוק לאנשים חסרי חצר כמונו - תבנית חד פעמית, ובה גחלים ורשת פושטית. רבע שעה לוקח להם לבעור, ואז מקבלים חצי שעה של גחלים במיוחד לברביקיו.
עלינו אל הגבעה שליד הבית שלנו. בראש הגבעה יש מבצר קטן, שמוקף בפארק. גילינו שאנחנו לא היחידים שחשבו על פיקניק היום.
אבל הצלחנו למצוא פינה יחסית שקטה, עם נוף מצוין.
הבנזוג החל להדליק את הגריל.
אני נחתי לי בינתיים.
הגריל התגלה כממש קטן - מספיק לשתי הנקניקיות והבצלצלים. ירקות אחר כך.
אבל לא נורא, אכלנו כמו שצריך. בקושי התגלגלנו הביתה.
ומחר, מחר תורו של הבנזוג לבשל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
