עדי בעולם

בשבוע האחרון קראתי שני ספרים. זו הבעיה עם ספרים טובים באמת, שהם כל כך מרתקים שמעדיפים להמשיך לקרוא, גם על חשבון שעות השינה היקרות שלי. ואז הספר נגמר תוך שלושה ימים, ונותרים עם תחושה של עוד. אלה היו שני הספרים הכי מרתקים שקראתי בתקופה האחרונה: "יונה ונער", של מאיר שלו, ו"לוויתן", של בוריס אקונין.

והיום אדבר על "יונה ונער". מאיר שלו הוא הסופר הישראלי שאני הכי אוהבת. יותר מעמוס עוז, יותר מדויד גרוסמן, יותר מכולם. אני אוהבת את הכתיבה שלו, אני אוהבת את העברית שלו, אני אוהבת את הסיפורים שלו, אני אוהבת אפילו את הדעות שלו, כמו שהוא מביע אותן בטור השבועי שלו בידיעות. כך כששמעתי שכתב ספר חדש, היה לי ברור מה אני קונה בביקור הבא בישראל.

אם הייתי צריכה לבחור מהו הספר שאני הכי אוהבת של מאיר שלו, הייתי עונה "רומן רוסי". בגלל שהוא מדבר על העמק לפני קום ישראל, וסיפורי המשפחה שלי הם בדיוק זה: העמק, החלוצים, הקוממיות. בגלל שהוא מרתק, בגלל שהוא בונה דמויות מקסים וכותב סיפור בין דורי שמעניין בכל גירסותיו. (כבר שמעתי אגב את הטענה שזה חיקוי ל"מאה שנים של בדידות". אה, וורנג! קראתי גם את ספרו של מארקס, ואכן, ספר טוב, אבל מה הקשר בינם?).

כשיצא "פונטנלה" נפלתי גם בשביו. אם להיות אובייקטיבית - אני חושבת שפונטנלה יותר מבריק. הביטויים שהוא ממציא למשפחה: "הלך הפירה אבל הצלנו את השמשה", "אף אחד לא שם לב שאני לא אוכלת", להבא אבקש לימון". מקסים, אין מה לומר. אבל הבכורה בלבי תישאר תמיד ל"רומן רוסי".

ואז בא "יונה ונער". מאוד מאיר שלו-י. כל המאפיינים: סיפור של שני דורות, ביטויים מיוחדים למשפחה, הרבה ארץ ישראל, הרבה טבע, הרבה הרחבה בנושא אחד. אם ברומן רוסי זה היה חקלאות, כאן זה יונאות, שליחת יונות דואר. רגע של וידוי: אני הרי חננה, וחננות תמיד תוהים לעצמם כל מיני דברים שאנשים לא חננות לא חושבים עליהם. אז בין היתר תהיתי לעצמי איך זה עובד, יוני דואר. אז בספר מקבלים תשובה מפורטת.

והסיפור. זה הרי מה שהכי חשוב בספר. עם כל הכבוד להברקות והצחקות, אנחנו פה בשביל הסיפור. ובכן, אני לא אוהבת להסתכן בספוילרים, אז בקווים ממש כללים: יאיר מנדלסון הוא כמו רוב גיבוריו של שלו, גבר באמצע חייו התוהה על דרכו עד כה. בדרך אנחנו רואים מעיניו את חייו ואת חייהם של הוריו, ומקבלים סיפור מאוד מרתק.

אולי אני אוהבת את מאיר שלו כי עושה רושם שאנחנו אוהבים את אותם דברים. ב"כימים אחדים" מתאר שלו את געגועיו למלפפונים החמוצים של פעם, כמו שאני מתגעגעת למלפפונים של סבתא שלי. וגם בספר הזה הוא לא שוכח את מלפפוניו: "המלפפונים שלה היו כה טעימים, שבביקורים הבאים התחילו בלוטות הרוק שלי פועלות כבר ליד תחנת הרכבת, במרחק שלושה קילומטרים מהצנצנת שבבית פריד, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק ארבעים שנה" (עמ' 62). מצחיק, כי בלוטות הרוק שלי התחילו להיזכר במלפפונים בשנייה שסיימנו את ואדי ערה ונכנסנו לעמק, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק יבשת וים מהמרפסת של סבא וסבתא.

או הביטויים של הדמויות. בכל ספר של שלו יש לפחות דמות אחת שהעברית שלה ייחודית. כאן יש לנו את משולם פריד, קבלן עשיר עם עברית עילגת ומבריקה בו בעת. הנה, ככה מגיב משולם כשהוא שומע שמה שכמעט הרג את בנו היה תרופה לא נכונה שרשמה לו הרופאה: "הוא חי, אבל איך שהוא נראה", רטן משולם, "הייתי צריך להקדים מכה לרופאה הזאת" (עמ' 64).

או העברית של שלו. הוא פשוט כותב יפה. גם בעברית מלאה, לא השטחית של היום, וגם במשפטים שהם כמו שירה במשמעותם. "היא הסבה אליי את פניה הבהירות והיפות. פני מלכה, חשבתי, פני שנהב, משובצות ספיר, מוכתרות פז וקלל. חשתי את עלבונו וכאבו של הראי. עד לרגע זה הכיל את מלוא יופיה, ועתה התרוקן באחת". (עמ' 114). ואם זה לא סופר שרואה את העולם בצורה אחרת, מה כן.

אני מודה. אני לא חושבת ש"יונה ונער" מאפיל על "פונטנלה", "רומן רוסי" או "עשו", שלושת הספרים הכי אהובים עליי של שלו. אבל הוא ראוי בהחלט. הוא אולי לא הטוב בספריו של שלו, אבל הוא עדיין טוב יותר מכל הספרים שקראתי לפניו בתקופה האחרונה. הוא ספר טוב, מהנה, מרתק, עם שפה יפה וכתיבה מרתקת. מה צריך עוד?