עדי בעולם

הכל התחיל ב"עזאזל". קראתי ביקורת באיזשהו עיתון על סידרת בלשים שהיתה להיט בכל העולם, שכוכבה הוא בלש רוסי שחי במאה ה-19. הסתקרנתי. המאמר חלק מחמאות לסידרה: מצחיקה, מרתקת, מצטטת מקורות ספרותיים מגוונים. ועכשיו, הודיע המאמר, תורגם הספר הראשון בסידרה לעברית.

קניתי. אהבתי מאוד. המאמר צדק. הספר היה מצחיק, מעניין, עשיר בהתייחסויות. התירגום היה מצוין: גם שפה קריאה, גם נידב הרבה הסברים להקשרים הספרותיים והתרבותיים. בספר השני כבר לא היתה שאלה, קניתי ישר. אהבתי גם אותו. על שניהם כתבתי כאן.

השלישי יצא אך לאחרונה. שבוע אחרי יציאתו כבר נחת אצלי על מפתן הדלת. ככה זה: התמזל מזלי והמתרגם של הסידרה קורא את הבלוג שלי, מה שסידר לי ספר חם מן המכבש.

אז הגעתי אל החלק השלישי, "לוויתן", כולי מלאת ציפיות. מה שקצת מדאיג, כי לעיתים ככל שהר הציפיות גבוה כך גדולה האכזבה (ראו "העולם קצת אחר כך" של גוטפרוינד).

אתחיל מההפי אנד: לא התאכזבתי בכלל. און דה קונטררי. אני חושבת שהספר הזה הוא הטוב בסידרה. נו, הטוב משלושת הספרים שקראתי מהסידרה עד עכשיו. התחלתי לקרוא אותו עם ההמראה מציריך. כשנחתנו כבר הייתי כמעט בסוף. היה כל כך מרתק, שלא שמתי לב אפילו למקום המעפן שקיבלתי במטוס (מושב אמצע, רר), או לזה שסאס המעפנים לא מגישים אפילו מים לנוסעיהם ששילמו כמה מאות דולרים עבור הטיסה. לא לא, את כל זוועות סאס אני עברתי על אוניית הפאר "לוויתן", יחד עם הבלש/דיפלומט פנדורין.

כן, הפעם לוקח אותנו המחבר, בוריס אקונין, אל "לוויתן", האונייה המפוארת בתקופתה, כולה תפנוקים לעשירים. אחד מנוסעי המחלקה הראשונה הוא רוצח, האחראי לפשע מחריד שבוצע בפאריז כמה שבועות קודם. במקרה נמצא על האונייה גם אראסט פנדורין, גיבור "עזאזל" ו"גמביט טורקי", פותר תעלומות מאין כמוהו. פנדורין אינו הבלש הרשמי על האונייה. בין הנוסעים נמצא גם הקומיסר גוש, שוטר צרפתי עד אחרונת עצמותיו, כולו הדרת כבוד לאומנית.

בין הנוסעים מגוון תרבויות, כולם יכולים להיות קשורים לרצח בדרך זו או אחרת. מי אמר אגאתה כריסטי ולא קיבל? ואכן, הקריצה הספרותית לדיווה של ספרות הבלשים בולטת. בתור ילדה אהבתי מאוד את ספרי כריסטי, כך שלא היתה שמחה ממני לקבל גירסה פוסט מודרניסטית, מתוחכמת ומעודכנת, לספרים שלה. בין הנוסעים תמצאו לורד אנגלי מתנשא, עלמה צרפתייה הרה ומפונקת, בן עשירים יפני שלמד בצרפת, רופא איטלקי ואשתו האנגליה, רווקה אנגליה מזדקנת ועוד טיפוסים צבעוניים. נזכה לקרוא את מה שקורה מנקודת מבטו של כל אחד מהם, מה שהופך את הסיטואציה למאוד משעשעת.

פרט לזה שזורים בספר המון ציטוטים ספרותיים אחרים. טולסטוי, המינגווי, מופסאן, סימנון, דיומא, פושקין, המיתולוגיה הבודהיסטית, ועוד המון. סביר להניח שישראלית טיפוסית כמוני לא הייתה שמה לב לכולם (החמיאה עדי לעצמה בטענה שהיתה שמה לב לבד לחלק מהם), אבל למזלי חשבו גם על זה בהוצאה: כמו בספרים הקודמים, גם כאן מצורף פרק שלם (למעשה שניים), שמבאר את כל הרמיזות, ההקשרים, הציטוטים והלגלוגים של אקונין. תענוג.

ולחלק החשוב של הספר: הסיפור. יש תעלומה, והיא מרתקת. הרבה פעמים חסר לי מה שהיה לי בתור ילדה: הספרים ריתקו אותי. כל כך רציתי לדעת מה קורה בסוף, שלא יכולתי לעזוב את הספר. זה לא קורה הרבה היום. אז קשה לתאר את השמחה כשקלטתי, דחוסה במטוס, שלא מעניין אותי כלום מסביב חוץ מהספר. (וזה עוד בזמן שישב ליד שבדי אחד צעיר ונאה במיוחד, שקלט שאני ישראלית כשראה את הספר בעברית, ובאנגלית מצוחצחת סיפר לי שהוא מת על ישראל בכלל ועל ישראליות בפרט. ובמקום לפתח את נושא השיחה המעניין הזה דבקתי בספר!).

אם עוד לא קראתם אף אחד מהספרים של אקונין, זה הזמן להתחיל. "עזאזל", "גמביט טורקי" ו"לווייתן" הם בין הספרים שעליהם אני יכולה לומר בלב שלם: מומלץ. מאוד מומלץ.