עדי בעולם

עת פתחתי את הבלוג היו מאחורי שנתיים וחצי של מגורים עם הבנזוג, ובהן המון טיולים ברחבי העולם. כל עיסוקי בשנתיים וחצי האלו, מלבד גיחות לישראל לעבוד, היה ללמוד שבדית. כיוון שכך, הרשיתי לעצמי להצטרף לבנזוג בהמון נסיעות עבודה שלו, וכמעט כל נסיעה הפכנו כבר לטיול. חוץ מזה נסענו עם חברים למדינות מסביב לשבדיה, ויצא שביליתי חודשים ארוכים בשום מקום קבוע, רק בין מדינות. כשפתחתי את הבלוג, נראה לי אך הולם לקרוא לעצמי עדי בעולם.

בשנייה שקראתי לעצמי ככה התפעל השטן למראה הפה הגדול שפתחתי לו, ומייד הפכתי לעקרת בית שאינה זזה מטר מהבית. באיזשהו שלב גם התחלתי לעבוד, ומלבד גיחות קצרות למקומות קרובים או ביקורים בארץ לא ממש טיילתי בעולם. נותרתי שם מגלומני משהו ותו לא.

נו. פולנייה שכמוני מייד חשה ברע עם שם לא מוצדק כזה. ולכן, אני פותחת בפרוייקט התירוצים: פוסטים מטיולים שעשיתי לפני פתיחת הבלוג. האמת, אני חוששת שיש לי רק אחד שמור, זה שאני עומדת לפרסם פה, ושמה שכתבתי על הטיולים בארה"ב, באוסלו וטיול הרכבות באירופה נעלמו להם עם חשבון ההוטמייל שלי, אבל נתחיל עם מה שיש: קורותיי עם הבנזוג בטוקיו.

בטוקיו היינו בפברואר 2004. שלושה שבועות מדהימים. כשחזרנו משם היה לי כל כך הרבה דברים לספר, שחילקתי את זה לכמה מיילים. כאן אני אעשה את זה בשני פוסטים. אז, בלי שהיות ופהיות:

הפגישה הראשונה שלי עם היפנים היתה בשדה התעופה באמסטרדם, בגייט למטוס לטוקיו. הייתי קרועה, גם לא ישנתי בלילה וגם הייתי חולה, מה שהפך את הטיסות די לגיהינום. אבל לא יכולתי שלא להתפלא, כשעשרות היפנים שעמדו איתי בשער שלפו מצלמות והתחילו להצטלם. ליד הכניסה לגייט, ליד השלט באנגלית, ליד החלון שרואים ממנו את המטוס. מה יש לומר, מפגרים.

כשנחתנו בטוקיו השעה היתה תשע בבוקר, או שתיים בלילה של ישראל. הייתי מעוכה אחרי כמעט יממה בלי שינה, ועוד טיסה מגעילה ועוד חולה. אבל עוד חיכו לי שעתיים נסיעה לעיר ברכבת. הרכבת היתה מפגש מעניין עם היפנים. המונים, פשוט לא ייאמן כמה בני אדם יש שם, וחלקם, בקטע מוזר כזה, הולכים עם מסכה על הפנים, כמו של מנתחים. מתברר שהם מאמינים שזה חוסם את החיידקים של אחרים. זה די מעניין לראות מה הם עושים ברכבת. כולם קוראים חוברות מאנגה (הקומיקס היפני), או לחילופין משחקים בסלולרי.

הבנזוג חיכה לי בתחנת הרכבת. נפלתי לזרועותיו תשושה וחולה, והוא לקח אותי למלון. וכאן מגיע הקטע המשעשע. מתברר שהמארח שלנו, שהושפע מהבקשה שלנו להתגורר באמצע העיר, אירגן לנו מלון בקבוקי-צ'ו, הוא איזור התאווה של טוקיו, או במילים אחרות, איזור החלונות האדומים. ואכן, כל הבניינים מסביב למלון היו מועדני חשפנות, מועדוני מארחות, וכל המלונות באיזור, כולל שלנו, הם מלונות אהבה. מלונות אהבה הם מלונות שיש להם שני תעריפים - לילה, ומשהו שנקרא "מנוחה". והכוונה היא כמובן לכמה שעות בלבד של שהייה במלון. היתרון של המלונות האלו הוא שהם פעילים כל היממה, כלומר צוות הניקיון פועל כל הזמן, וברגע שיצאתם מהחדר מנקים לכם אותו, גם בלילה. וגם זה שהחדר מצויד היטב - פרט למיטה גדולה במיוחד, וערוץ פורנו חינם ("מזל, אחרת הייתי מתלונן", אמר הבנזוג) יש אמבטיה מצוידת במגוון סבונים, קרמים ומלחים, הכל אגב מתוצרת "שיסיידו". למה לא.

אנחנו היינו האורחים היחידים במלון שהיו שם לשבועות שלמים, וגם המערביים היחידים. הצוות כירכר סביבנו, מחווה שקצת פחות הערכנו, בעיקר בגלל שעם כל הרצון הטוב יותר הם לא דיברו אנגלית. בכל פעם שכבר רצינו מהם משהו זה גרר דו שיח של חירשים אילמים, פנטומימה, ובסוף הרמת ידיים.

וזה מוביל אותי לנקודה אחרת: הם לא יודעים אנגלית. כלום, נאדה. זה לא ייאמן, אחת המדינות הכי מפותחות שראיתי, הכל טכנולוגי שם, והם לא יודעים מילה באנגלית. ולא רק זה, יש להם נטייה מעצבנת לחזור על מה שאמרת. בכל אחת ממאה הפעמים שניסינו לברר ממה עשוי האוכל שמנסים למכור לנו, כדי שהבנזוג לא ימצא את עצמו שוב אוכל דג, זה הלך ככה:

אנחנו: "נו פיש"

המוכר: "פיש פיש"

אנחנו: "נו פיש!"

המוכר: "פיש, פיש, האי"

האי, אגב, זה כן ביפנית, והמילה הכי פופולרית. לא משנה מה שאלנו תמיד נענינו ב"האי", גם כשהתשובה הנכונה היא לא.

על כל פנים, למרות המוסריות המפוקפקת של האיזור של המלון, אנחנו ממש אהבנו את האיזור. רוב המסעדות והחנויות בו פתוחות עשרים וארבע שעות ביממה, ובכלל, זה האיזור הכי תוסס שאי פעם חיינו בו. היה ממש מדהים. המוני דוכני אוכל קטנים מסביב, חנויות יוקרתיות לצד באסטות של ישראלים, המוני פיצוציות, ותמיד מלא אנשים. פשוט מקסים.

האנשים שמילאו את הרחובות נחלקו לכמה סוגים. סוג אחד היו מי שהבנזוג ואני משוכנעים ששייכים ליאקוזה. צעירים לבושים בחליפות ארמאני וכאלה, אבל עם שיער ארוך, מנופח וצבוע לבלונדיני. אלו תמיד הסתובבו ליד מועדוני הלילה, ומדי פעם ניגשו אליהם אנשים שעובדים שם ודיברו איתם. מצד שני היו שם נשים, הכי מטופחות ולבושות אלגנטי שראיתי. על עקבים גבוהים ודקיקים, חצאיות ושמלות, וגרביונים דקיקים למרות שהיה ממש קר. ולידן היו חבורות של תלמידים. הבנות תמיד בחבורות גדולות, עם חצאיות משובצות קצרצרות, ממש מיני מזעזע, חולצה לבנה, סרט אדום לצוואר ומעיל.  הבנים במדים כחולים כהים, עם כפתורי זהב.

וזה מוביל אותי למשהו אחר: ערוץ הפורנו. הסתכלנו בו, כמובן, בשביל העניין האנתרופולוגי. מסתבר שהאידיאל היפני הוא בחורה תמימה לבושה במדי בית ספר, שכמובן אינה נהנית מסקס. וככה ברוב סרטי הפורנו שאנחנו ראינו, הכוכבת היתה לבושה במדי בית ספר, ואז מופיע גבר מרושע, מפתה אותה, מעניק לה מין אוראלי של חצי שעה בזמן שהיא בוכה בצער, ואז היא זועקת בזוועה כשהם עוברים לדברים חודרניים יותר. הסרטים האלה אגב הראו הרבה סאדו, שעווה מטפטפת מנר, קשירות וכאלה, ועוד כמה סטיות ממש מזעזעות, והראו הכל, בקלוז אפים. אבל עדיין הם טישטשו איברים אינטימים בפיקסלים, בגלל האיסור היפני להראות שיער ערווה. ילדה קשורה ובוכה כשמטפטף עליה נר - זה בסדר, אבל אישה בוגרת ערומה - לא. קטע ביזאר.

אז אם לחזור ליום הראשון שלי בטוקיו, לא הלכתי ישר לישון, כדי לחסוך לעצמי את הג'ט לג. במקום זה, עייפה ומצוננת, הלכתי לטייל עם הבנזוג בשינג'וקו, שזה הרובע שבו נמצא האיזור שגרנו בו. זה רובע מקסים. מצד אחד האיזור שלנו, המושחת והתוסס, באמצע חנויות כל בו וחנויות יוקרתיות כמו גוצ'י ולואי ויטון, ובצד השני איזור גורדי השחקים של טוקיו, כולו עסקים ומלונות יוקרתיים, ומרגיש ממש כמו ניו יורק. האמת שזה היה קצת הלם בשבילי, עיר כל כך ענקית (שלושים מיליון תושבים עם הפרברים), ותוססת, וכל כך הרבה דברים... כשחזרנו למלון בערב צנחתי למיטה, ונרדמתי עוד לפני שהבנזוג כיבה את האור.

עד כאן המייל הראשון. שניי המיילים הבאים עוסקים באוכל ובקניות, נושאים שתמיד יש לי מה לומר עליהם. בפעם הבאה.