עדי בעולם

~פריוויסלי, און עדי בעולם: הטיול לטוקיו היה בפברואר 2004, וכולו סוכם במיילים לחברים. והפעם - סיכום האוכל ביפן~

קודם כל יש אוכל רחוב. ברובע שגרנו בו, שינג'וקו, יש מלא דוכני אוכל ברחוב. מדובר באופצית מחיר יחסית שפויה. רק שאף פעם לא הצלחנו להבין מה האוכל, כי אם העובדים במלון לא דוברי אנגלית, אז המוכרים בדוכנים על אחת כמה וכמה. יכולנו לקנות משהו כשאנחנו משוכנעים שקנינו משהו מתוק, ולגלות שהוא עשוי - כמובן - מדגים, וההפך. ככה למשל דגמנו משהו שהיינו משוכנעים שהוא כדור בצק ממולא בבשר והוא התגלה כסופגניה מתוקה, ולעומת זאת משהו שהיינו משוכנעים שהוא סופגניה והוא התגלה כקרפלך לכל דבר.

מהר מאוד פיתחנו נוהל: כיוון שהבנזוג אינו נוגע בדגים, ואילו אני אוכלת כל מה שזז פעם בתנאי שזה לא היה כלב/חתול, אז קנינו אוכל, אני טעמתי קודם, ואם אישרתי שזה לא דג, טעם גם הבנזוג. לא תמיד זה עבד: פעם אחת קנינו באיזה דוכן כדורים מטוגנים ממולאים. לקחתי ביס, חצי מהכדור נשאר אצלי ביד, והודעתי לבן זוג: "קליר! זה רביכה וירקות". "באמת?" ענה הבנזוג והצביע על חצי הכדור שנותר לי ביד, "ומה זה?" ואכן, בחצי הכדור שהחזקתי צפה לה בבירור חתיכת רגל של תמנון. אופס. בדיעבד התברר שזה דוכן שמתמחה בתמנונים.

ופעם אחת קנינו מין כדור ירוק, משוכנעים שמדובר במרציפן, וזה התגלה ככדור מבצק אורז ממולא במחית שעועית. והיה את הפנקייק הקטנים שהתבררו כחביתת ירקות, ואת העוגיות שהיו ממולאות במשהו שאין לנו מושג מהו, אבל האמת שאנחנו לא רוצים לדעת, כי המרקם היה קצת חשוד, והיתה גם, הפתעה הפתעה, שוארמה, שמוכרים שם ערבים, ועולה מחיר מציאה של עשרים וחמש שקל לחצי מנה. אבל האמת, כשאת לא יכולה לראות יותר דגים מול העיניים, זה נראה כמו מציאה אמיתית.

קצת מעל דוכני הרחוב נמצאות מסעדות הראמן. בכל פינת רחוב, במחיר ממוצע של שלושים שקל, מגישים קערה גדולה עם מרק בשרי, ובו צפות להן איטריות הראמן, לצד בצל ירוק, פטריות, חתיכות בשר, אצות ועוד כל מיני דברים לא מזוהים. הבנזוג ואני מצאנו מסעדה אחת ממש ליד המלון, שהגישה את הראמן הכי טוב שטעמנו אי פעם, וכל כך התמכרנו לזה, שמלא פעמים ויתרנו על האפשרות לאכול איפשהו במקום שווה, ופשוט ירדנו לאכול ראמן. בצד החיובי של העניין זה חסך לנו המון כסף. זו גם היתה מסעדה ממש מגניבה. היו שם רק עשרים מקומות ישיבה, ושמונה עובדים, שכולם עובדים במטבח הפתוח. בכל פעם שמישהו נכנס הם צעקו בקול רם ביחד "הישאמה-סיי" או משהו כזה, שזה ברוכים הבאים, ובכל פעם שמישהו הזמין הם חזרו על ההזמנה בקול רם, אחד אחרי השני. וכשהלכנו הם תמיד צעקו שלום בקול רם. ממש מצחיק. האמת שרק המחשבה על הראמן במסעדה ההיא ממלאה לי את הפה בריר, ומכל המקומות שהיינו בהם חשבתי לעצמי שזה המקום הכי ראוי לקחת את השם והכתובת ולהמליץ. למרבה הצער, אף אחד שם לא דיבר אנגלית, וגם השלט של המסעדה היה ביפנית, וכמובן שגם השלט של הרחוב, אז אף פעם לא הצלחתי להבין איך קוראים למקום. כל מה שאני יכולה לומר זה שהמסעדה הזו פינתית ונמצאת בקבוקי-צ'ו ליד מועדון החשפנות "אמריקן הונקי טונקי גירלז", זה שעל השלט שלו יש גורילה. מי שמוצא שידווח.

חוץ ממסעדות הראמן יש את מסעדות הסושי על מסילה. לשם הלכתי תמיד לארוחת צהריים, בלי הבנזוג, שהיה בעבודה. צלחות הסושי נעות על מסילה לאורך הבר, וכל סועד מוריד לעצמו כמה צלחות שהוא רוצה. מדובר באופציה ממש זולה, משהו כמו חמישה שקלים לצלחת, ובכל צלחת שתי חתיכות סושי, כך שאפשר לאכול ארוחת סושי די שווה במחיר לא רע בכלל. האמת שאכלתי סושי כמו מטורפת, וגם גיליתי הרפתקנות. כלומר, בדרך כלל זיהיתי כשהיה מדובר בסושי סלמון או טונה או כל דג שפוי אחר, אבל לפעמים היה מדובר במשהו שדי ברור שהוא לא דג, אבל לא ברור מה הוא כן. פעם אחת אכלתי סושי שעל כל חתיכה היו שני דיונונים קטנטנים שלמים סגולים. היה מעניין.

חוץ מהאוכל הזול, יש את האופציות היקרות, אבל שוות. בפעם הראשונה שיצאנו ממש, הלכנו הבנזוג ואני, עם בחור אוסטרלי, סטיוארט, שעושה בטוקיו את הפוסט דוקטורט שלו, למלון "הייאט פארק". המלון הזה יושב באיזור גורדי השחקים של שינג'וקו, כלומר באמצע העיר, ויש לו בר מסעדה בקומה הארבעים ושתיים. בבר הזה אגב צולמו חלק מהסצינות ב"אבודים בטוקיו". האמת שזה היה פשוט מדהים. מסעדה מוארת באורות מעומעמים, כדי שאפשר יהיה לראות את העיר. והעיר... ניו יורק, אבל קצת יותר יפה. פשוט נוף מדהים, ולקח לנו זמן להיזכר בעצמנו ולהסתכל בתפריט. בתפריט גילינו שאנחנו משלמים יפה יפה על הנוף. כוס בירה עלתה משהו כמו שמונים שקל. הבנזוג וסטיוארט הלכו על הבירה, כיאה לשבדי ולאוסטרלי, אבל אני הזמנתי ליקר שזיפים, שזה משקה יפני טיפוסי, ושהיה מצוין. כל כך מצוין שקנינו למחרת בקבוק ליקר לקחת לשבדיה. האוכל עצמו היה טוב, אך יקר בטירוף. אני הזמנתי פטריות שיטאקה ביין לבן וברוטב סויה, שהיו לא פחות ממצוינות, ושהבנזוג וסטויארט גנבו לי מהן די הרבה, ואילו הבנזוג וסטיוארט עצמם, בהתקף אחידות מתימטית, הזמינו את אותה מנה: חזה ברווז ברוטב מתוק כזה, שהיה נחמד אך בטח לא שווה את מחירו השערורייתי. ההרגשה היתה מצוינת. לבושים יפה, לוגמים מהכוסות האלגנטיות, מסתכלים על הנוף המדהים. ואז מגיע החשבון ונופלים מהאולימפוס. עלה לנו משהו כמו שש מאות שקל הישיבה שם, כמה משקאות ומנה אחת קטנה לבן אדם. אהמ אהמ.

למחרת יצאנו שוב עם סטיוארט. הפעם הלכנו לבר שנמצא ממש ליד המלון שלנו, ובחיים לא היינו חושבים להיכנס אליו אילולא כמה ימים קודם סיימתי לקרוא את הספר היפני "יער נורבגי", והגיבור בספר מבלה בבר הזה. בהתחלה חשבתי שהסופר המציא את הבר, אבל אז גילינו אותו, באותו שם ובאותו מיקום בדיוק כמו בספר. זה בר ג'ז, חשוך ומלא ביפנים. הזמנו בירות, ואיתן הגיעה לשולחן צלחת קטנה מלאה בשבבים לבנים ושבבים סגלגלים. הבנזוג שכח לרגע שביפן אם אתה לא יודע מה זה - זה בטח דג, וטעם את הלבנים. "מוזר", הוא אמר, "זה שקדים, אבל יש להם טעם של דג". סטיוארט כמעט נחנק מצחוק. "בטח", הוא אמר, "מה אתה חושב שהשבבים הסגלגלים"? ואכן, מבט מקרוב, אחרי שקירבנו את הנר לצלחת, גילה שהדברים הסגלגלים הם דגיגים זעירים, שלמים, מיובשים ומומתקים. היה לזה טעם ממש מוזר, מצד אחד מתוק, מצד שני, נו, טעם של דג. והם גם היו קריספי, כמו ביסלי. הבנזוג כמעט הקיא אחרי שהוא גילה מה זה.

ביום שאחרי הבנזוג ואני הלכנו לאכול שאבו שאבו וסוקי יקי. מדובר במסעדה שעל השולחן מונחת מן גזייה קטנה, ועליה קערה מים מהבילה, במקרה של השאבו שאבו, או מחבת לוהט, במקרה של הסוקי יאקי. בדרך כלל הסועדים מבשלים בעצמם את האוכל, אבל בגלל שהצוות קלט שאנחנו מערבים מפגרים, אחת המלצריות, שאפילו ידעה אנגלית, באה לעזור לנו. קודם כל אכלנו שאבו שאבו. על השולחן רוחשת לה קערת מים מהבילים ובה קצת ציר של מרק. לתוכה זורקים כל מיני ירקות, טופו ואטריות, ונותנים להם להתבשל. במקביל, כל סועד מקבל ערימה של פרוסות בשר לא מבושל דקיקות. זה הולך ככה: לוקחים פרוסת בשר עם המקלות, טובלים אותה בקערה לכמה שניות תוך תנועות גליות, עד שהיא מבושלת, ואז טובלים את הפרוסה ברוטב. יש רוטב סומסום, שהוא כמו טחינה מתוקה, ויש רוטב סויה חומצי. שניהם היו מצוינים. היפנים טוענים שכשעושים את התנועות הגליות עם הבשר במים, נוצר רעש שדומה ל"שאבו שאבו", ומכאן שמו של המאכל. כשגומרים את חתיכות הבשר אוכלים את הירקות, הטופו והאיטריות עם המרק. פשוט מעדן.

אחרי השאבו שאבו אכלנו סוקי יאקי. מדובר באותם מרכיבים, רק שהפעם מטגנים את הכל במחבת, ושופכים עליהם הרבה סויה וסוכר. אחרי זה לוקחים את חתיכות הבשר והירקות, טובלים אותם בביצה לא מבושלת, ואוכלים. הבנזוג ואני תיכננו להערים על היפנים, ולדלג על שלב הביצה הלא מבושלת, רק שהמלצרית המרושעת קלטה אותנו, ובטרם הספקנו לדוג את האוכל, היא תפסה את הבשר שלנו והניחה אותו בתוך קערית הביצה. "תודה רבה", הודה לה הבנזוג בכעס, ואכל בזהירות. דווקא לא נורא, אפשר אפילו לומר שהביצה קצת הוסיפה לטעם. אבל ההרגשה.. יומיים אחרי הבנזוג המשיך לטעון שבטוח נחטוף סלמונלה מהארוחה הזו.

למסעדה הבאה הלכנו עם סטיוארט, ועם פרופסור טושי, המארח של הבנזוג. הוא לקח אותנו למסעדה שנמצאת על אי בטוקיו. כדי להגיע לאי לוקחים רכבת חד פסית, בלי נהג בכלל, ובדרך רואים נופים, את הגשר של טוקיו שדומה לגשר של סן פרנסיסקו, ואת הטוקיו טאואר, שהוא העתק מושלם של טור אייפל, ואת ההעתק של פסל החירות שנמצא על האי.. הם די מעתיקנים, האמת, היפנים האלה. באי הלכנו למסעדת טמפורה, שזה אוכל מטוגן במין בלילה. בדרך כלל מדובר בדגים, אבל הפרופסור הבטיח לבנזוג שאפשר לקבל גם מנה צמחונית. לשולחן הגיעו כל מיני דגים מטוגנים, וצלחת אחת עם שרימפס מטוגנים, ולצידם מה שנראה כעכבישים קטנים שלמים מטוגנים גם כן. הבנזוג כמעט נחנק מצחוק, כי זה היה שנייה אחרי שאמרתי לפרופסור שאין לי בעיה לטעום דברים משונים, ולא יכולתי ממש לצאת מזה עכשיו. אז אכלתי את העכבישים הקטנים. דווקא ממש טעים, די קראנצ'י, קצת כמו עוף שצלו אותו יותר מדיי. הבנזוג קיבל את העונש שלו שנייה אחרי, כשהצלחת הצמחונית הגיעה לשולחן, והתברר שהיא מכילה בעיקר פרחים מטוגנים. הם היו מרירים מאוד, והבנזוג העגום כירסם קצת עלי כותרת עד שנשבר והשביע את תיאבונו באורז.

ביום אחר הלכנו שוב למסעדה עם סטיוארט. האמת שהסתדרנו איתו מצוין. הוא בחור מצחיק, הומור בריטי קצת, ובעל היתרון המצוין של זה שהוא יודע קצת יפנית, מה שמאוד מאוד עזר לנו. הפעם הלכנו למסעדה שמצאנו באתר האינטרנט של איריס ז'ורלט, זו שכותבת את טור האוכל היפני בוויינט. באתר שלה היא ממליצה על מסעדות בתל אביב שאני מאוד אוהבת, אז החלטתי לסמוך על ההמלצות שלה לגבי מסעדות בטוקיו. המסעדה שבחרנו היתה מסעדה יפנית מודרנית, שלשם נלקח ג'ורג' בוש כשביקר בטוקיו. המסעדה עצמה יפה מאוד, מעוצבת בסגנון יפני עם חדרים שיושבים בהם על הרצפה, ועם חלל מרכזי גדול ובו שולחנות ובר. הלכנו על האופציה המערבית, בכל זאת באתי עם שמלה ולא התחשק לי לשבת בישיבה מזרחית. הזמנו כל מיני בשרים על שיפודים קטנטנים, במרינדת טריאקי, עשויים על הגריל. חוץ מבשרים היו גם פטריות ובצלצלים. כל אחד מאיתנו אכל גם אטריות סובה, שזה אטריות דקות עשויות מכוסמת, שמקבלים אותם קרות וטובלים אותם ברוטב שמקבלים בקערה בצד. סטיוארט ואני הזמנו רוטב בטטה יפנית, והתחרטנו על זה מרות, כי מתברר שבטטה יפנית קצת שונה מאחותה המערבית: היא לבנה, פחות חזקה בטעם, וגם בעלת מרקם, איך לומר, צמיגי. כמו שסטיוארט אמר, קיווינו שזה באמת בטטה ולא תרומתו האישית של השף. שתינו ליקר שזיפים, שהיה, כרגיל, מצוין. החשבון: כרגיל, יקר מאוד. משהו כמו שש מאות שקל.

ביום הלפני אחרון שלי בטוקיו קמתי עם אובר דוז רציני מאוכל יפני. אפילו המחשבה על סושי לא שימחה אותי. זה היה היום שאכלתי את השוארמה לארוחת צהריים. ובערב הלכנו למסעדה צרפתית כפרית, גם כן מהאתר של איריס ז'ורלט. מרתף קטן, מקום למשהו כמו עשרה סועדים, שבחיים לא היינו חושבים להיכנס אליו ללא ההמלצה באינטרנט. אבל כשנכנסים, וואו, איזו אווירה. המקום מעוצב כמו מסעדה קטנה בפאריז. המטבח פתוח אל הסועדים, הרמקולים מנגנים מוסיקה צרפתית נעימה, הקיר עמוס בקבוקי יין צרפתי. התפריט הפתיע במחיריו הטובים. משהו כמו מאה וחמישים שקל לארוחה מלאה. אני אכלתי למנה ראשונה מרק דגים, שהוגש עם בגט קלוי, לצד שום, איולי, גבינה מגוררת ורוזמרין. הבנזוג אכל למנה ראשונה מוס מבשר ברווז, שהיה מצוין גם הוא. למנה עיקרית לקחתי קונפי ברווז, שהיה רך כראוי, והוגש עם רוטב דבש מצוין. הבנזוג אכל פילה ברוטב רוקפור, מצוין ממש, נימוח, יאממ יאממ.

בשלב הקינוח פיתחנו שיחה עם הטבח. אז ככה. המסעדה שייכת לשף צרפתי שהתאהב בטוקיו והחליט לגור בה ולפתוח בה מסעדה קטנה. הבעלים לא היה באותו ערב, והיו רק שני הטבחים. אחד מהם הוא צרפתי, ממוצא יפני, שעושה סטאז' במסעדה הזו, והשני, הטבח שדיברנו איתו בעיקר, הוא בכלל ניו זילנדי, חובב שיחות וטיולים, שנשוי ליפנית ולכן גר בטוקיו, אבל חולם לחזור לניו זילנד יום אחד. התחלנו לדבר איתם אחרי שהם שאלו מאיפה אנחנו. מסתבר שהם התערבו ביניהם שאנחנו מגרמניה. קצת נעלבתי, נמאס לי שתמיד חושבים שאנחנו גרמנים. הבנ'ט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אנאף? אבל לפני שהספקתי להכחיש בתוקף, הבנזוג ענה במבטא גרמני כבד: "יאאא, אנחנו מבוואריה", והם בכלל השתכנעו, עד שסיפרנו להם את האמת. פיתחנו שיחה ממש ארוכה, וישבנו שם עד שהמסעדה נסגרה, הרבה אחרי שסיימנו לאכול. לקחתי את כרטיס הביקור של המסעדה, והבטחתי לשלוח חברים. הוא מצידו הבטיח שאם מישהו יגיד לו שהוא ישראלי ושאני שלחתי אותו הוא יזכור מייד.

והיתה גם ארוחת ערב אחת בביתו של הפרופסור, אבל זה יהיה בפוסט על מנהגי היפנים. גם ככה הפוסט הזה ארוך כאורך הגלות השבדית.