את היום בילינו בהאגה-פארקן, הפארק הענק בקצה העיר, עם אורן, נחשון ואיליה. בית קפה על שפת האגם. שלווה. איליה והבנזוג פרשו באיזשהו שלב, זה לאשתו וזה אל חנות הספרים, ונותרתי עם אורן ונחשון על שפת המים. ישבנו קצת על המזח, שלושה ישראלים, נשמנו את האוויר השקט.
היתה לנו סיבה להישאר רחוקים ממרכז העיר. כי באותה שעה בדיוק השתתפו אלפי פלשתינים, לבנונים ושבדים בהפגנה נגד ישראל בכיכר המרכזית של העיר, ואחרי זה גם צעדו במרכז העיר. הם נשאו איתם, בין היתר, דגלי חיזבאללה. ראיתי את זה בטלוויזיה עכשיו. מסתובבים במקומות שאני בד"כ מסתובבת בהם ומנופפים בדגלי חיזבאללה. ברר.
היה שם גם האמן דרור פיילר, הישראלי לשעבר שיצר את המיצג "שלגיה באגם הדם" או איך שלא קראו לזה, אותו מיצג שלפני שנתיים גרם לשגריר הישראלי דאז להיכנס לקריזה ולזרוק לו את הפנס של המיצג. אז הפעם הוא היה שם על תקן מפגין, וכיוון שאמצעי התקשורת השבדים מתים עליו, הוא מייד רואיין, וקרא לישראל להפסיק את מעשיה. חרררר. הבנזוג בהה בי בדאגה בעודי מחרחרת מכעס מול הטלוויזיה.
ואם זה לא מספיק, אז שנייה אחרי התקשרה סבתא שלי מעפולה, ואמרה משפטים שאני לא מבינה איך אפשר לומר בטון שגרתי: "סבא ואני עמדנו לצאת להליכה, ובדיוק אז היתה סירנה". או: "רק פעמיים סירנה היום". הלו? זה שיגרה זה? אני חושבת שאם סבתא שלי עברה את הנאצים, ויחד עם סבא שלי גם את מלחמת השיחרור וכל מלחמות ישראל שבאו אחריה, בהחלט מגיע להם, בימי הפנסיה, להנות משלווה. הליכה נעימה. זה כל מה שאני רוצה שהם יעשו. כמו הזקנים של שטוקהולם, שנהנים מעוגה בקונדיטוריה או מטיילים בפארק. שסבתא לא תגיד לי משפט כמו "לא נורא, נוותר על ההליכה היום, במילא כולם מפחדים לצאת אז אין אדם ברחוב".
הבנזוג שוב בוהה בי בדאגה. לא מסתדר, השלווה השטוקהולמית והתקפי הזעם הלאומניים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
