עדי בעולם

ובחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון. ללימודי תואר שני. אל תשאלו אותי איפה ההיגיון. גיליתי שלחזור לתיכון, גם 14 שנה אחרי שיצאתי משעריו, גם בחלום, זה לא תענוג. שוב הייתי הבעייתית עם הכי מעט יחידות בבגרות. לפחות ישבתי שוב, בדיוק כמו אז, ליד חגית-שכבר-לא-בקליפורניה. רק שעכשיו, ממש לא כמו אז, היא נזפה בי שאני עצלנית. אמאל'ה.

(חגית, אני יודעת שזה רק חלום, אני לא כועסת)

ובחלומי השני ניהלתי גנון. צוות הגננות היו כולן עובדות המשרד שאני עובדת בו היום, שבהחלט לא קשור לגני ילדים. זו היתה שעת ארוחת הצהריים בגנון, ואני עברתי ווידאתי שהעובדות ערכו את השולחנות כמו שצריך. האוכל היה בורקסים עבשים, ואני אסרתי על הילדים שהשתוקקו להתחיל כבר באוכל לקחת בלי רשות. באיזשהו שלב גיליתי שהרצפה רטובה וזה מחליק. זימנתי את המנקה וביקשתי שתנקה. בשבדית. הרי גם במציאות היא דוברת רק שבדית, אז למה שבחלומי זה יהיה אחרת.

ובחלומי השלישי יצאתי לטיול שנתי. גרתי עם עוד המון בנות בחדר מלון אחד, שלתא השירותים שלו לא היתה דלת. ידעתי שאין סיכוי שאני אעשה פיפי ככה. למזלי כל הבנות נקראו לטיול אל מצדה, שבחלומי שכנה על חוף הים שליד המלון. משום מה לא הופתעתי לגלות שאבא שלי הוא מדריך הטיול. במקום להצטרף לטיול החלטתי לנצל את ההזדמנות להישאר לבד בחדר ולעשות פיפי. לא יצא, ואני ישבתי שם וישבתי וישבתי ולא יצא, והסתכלתי על השעון וידעתי שאוטוטו שותפותיי לחדר חוזרות ואני כבר לא אעשה פיפי. אני תוהה לעצמי, אם היה יוצא, האם הייתי עושה פיפי גם במציאות? אמאל'ה.

בעוד אני סבלתי מסיוטים, הבנזוג לא הצליח להירדם בכלל כל הלילה. ב-7:08, שזה בדיוק עשרים דקות לפני שהשעון המעורר שלי מצלצל, הוא נכנס שוב אל חדר השינה ובדרך כבר העיר אותי לגמרי. אין יותר מעצבן מלישון רע ואז להתעורר עשרים דקות לפני הזמן ולא להצליח להירדם שוב. כואב לי הראש. אני שוקלת לקחת יום מחלה.