עדי בעולם

אתמול, כשהוצאתי את טבעות הבצל מהתנור (עשינו את הטעות של לקנות שקית ענק של טבעות בצל קפואות) חישבתי לא נכון את הזווית. כוויה מגעילה במיוחד מעטרת לי את האגודל. מצד אחד מבריקה בנוזליותה, מצד שני דביקה ונדבקים אליה כל מיני סיבים מגעילים. והתפארת הזו יושבת לי באמצע היד. מקסים.

קצת לפני ארוחת הצהריים נקרע לי הסנדל. סנדלים של ניין ווסט, שקניתי לפני ארבע שנים וכל כך אהבתי, שטחנתי אותם מאז, אפילו שדי התבלו. לא עוד. באמצע המשרד הבאתי אותה בנפילה לא אלגנטית (השבח לאל שאף אחד לא ראה), ונותרתי עם סנדל אחד באמצע יום העבודה. אופס. מאז אני יושבת ליד השולחן ולא קמה לשום מקום. אני מתה לפיפי, נגמרו לי המים, וגם ממש מתחשק לי להסתובב קצת, אבל מה אני אמורה לעשות, ללכת עם נעל אחת במשרד? יחפה? פאדיחות.

ומה אני אעשה כשתגיע השעה 17:00 ואני אצטרך ללכת הביתה? אני יכולה לרכב על האופניים ככה, אבל איך אני אגיע לאופניים?

היה היו שני חברים, סטודנטים זרים באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, שעשו שניהם דוקטורט במתימטיקה. כשקיבלו את התואר, התפצלו דרכיהם. אחד אמר: מתימטיקה היא המדע המעניין בעולם, אשאר באקדמיה. ואילו השני אמר: עם דוקטורט במתימטיקה אוכל להרוויח ים כסף ולראות את העולם. הלך האחד ונהיה פרופסור למתימטיקה בשבדיה. הלך השני והפך ליועץ בחברה בוול סטריט, עם בונוס שנתי של חצי מיליון דולר, דירה בווילג' וחשבון הוצאות נאה.

כשהיינו בניו יורק התארחנו אצל השני. זה הסיע אותנו בפורשה הפתוחה שלו ברחבי מנהטן, ואני אמרתי לבנזוג: "ואתה בחרת להישאר באקדמיה???"

ביום שבת ינחת השני עם זוגתו בשטוקהולם, ובשמונה בבוקר יתייצבו על סף דלתנו. וכך נקדיש את סופ"שנו להראות להם את העיר. במקום פורשה פתוחה נציע להם את אופנינו, במקום המסעדות המעולות שישבנו בהם בניו יורק ניקח אותם אל המסעדה היחידה בערך שפתוחה כאן ביולי, ונתנצל מראש על המחיר (יקר גם בהשוואה לניו יורק), על האיכות (ירקות טריים? מה זה?) ועל מזג האוויר (אמור לרדת גשם ו-16 מעלות).

אני חושבת שאני הייתי בוחרת בקריירה בוול סטריט.