עדי בעולם

החבר של הבנזוג והחברה שלו היו אמורים לנחות בשטוקהולם בשבת בבוקר. אצלנו בבית הם היו אמורים להתייצב בשמונה וחצי בבוקר, שזה לא ממש מסתדר עם תוכנית השינה שלי לימי שבת. ביום חמישי בערב דיבר הבנזוג עם החבר ואיחל לו "טיסה נעימה", ואני הוספתי בלב "ודיליי של שעתיים".

מה כבר ביקשתי, דיליי של שעתיים? הם היו מקבלים עוד קצת זמן קניות בדיוטי ואני הייתי ישנה עוד שעתיים. כל הצדדים היו יוצאים מורווחים.

One should be careful with what she wishes for.

ביום שישי בערב מצאנו הודעה על המזכירה. "הטיסה שלי מתעכבת", הודיע לנו החבר, "אני אנחת אצלכם רק בשש בערב". טוב, אמנם זה קצת יותר משעתים דיליי, הוא יבלה יום בשדה, לא יפה לשמוח בצרתו, אבל גם הבנזוג וגם אני השמענו קולות צהלה חרישיים במחשבה על שנת השבת שניצלה. רק שאז המשיך קולו של החבר עם ההודעה: "לעומת זאת, החברה שלי כן הספיקה להגיע לטיסה. אז היא תופיע אצלכם בשמונה וחצי בבוקר, לבדה".

אופס. זה המקום לציין שמדובר בחברה חדשה, שלא פגשנו מעולם, וגם לא ידענו עליה כלום. אבל מכיוון שמדובר בחבר של הבנזוג, שהוא גבר שווה וראוי - מצחיק, חמוד חיצונית, כישרוני, מעודכן ולקינוח עשיר, ציפינו לבחורה ראויה לא פחות, חכמה, אלגנטית ומצחיקה. לכן קצת הופתענו ביום שבת בבוקר, כשעל סף דלתנו הופיעה עכברית מאותגרת אופנה, זקוקה לתספורת דחוף ושתקנית שאין כמוה (וכשכבר דיברה - קול מאנפף וצורמני. אוף).

מייד הושבנו אותה לראיון הכרות במסווה של ארוחת בוקר. "קחי עוד לחמניה", שידל אותה הבנזוג, והוסיף "מה אמרת שאת עושה?" היא רופאה, מתברר. רופאה! אורו עיני שנינו ובמוחנו חיככנו ידיים. שנים אנחנו משתוקקים לרופאה תחת קורת ביתנו. מזווית העין ראיתי את הבנזוג מתלבט עם עצמו אם מנומס להתקיף אותה בשאלות הכולסטרול שלו. אני הכנתי בינתיים את האגודל שלי בזווית כזו שהיא לא תוכל לפספס את הכוויה, למקרה שיתחשק לה לייעץ לי. בסוף בחרנו בדרך המנומסת. בכל זאת, לא נעים.

אחרי ארוחת הבוקר הצענו לה מנוחה או טיול. היא בחרה בטיול. ניסינו לברר אם יש תחומי עניין מיוחדים שהיא רוצה לראות - ארכיטקטורה, אמנות, קניות - והיא אמרה שאין. החלטנו אם כך רק לטייל במרכז העיר ולתת לה לבחור אם תראה משהו מעניין. כאן פצחנו ביום טיול ארוך, שבמהלכנו הבנזוג ואני סיפקנו אנקדוטות על שבדיה, על שטוקהולם, על המקומות שביקרנו, שלכולן היא הגיבה ב"אהה". הבנזוג שלח אליי מבט מיואש, ושנינו ייחלנו כבר שיגיע הערב והחבר יופיע ויציל את המצב.

ואכן, בערב הופיע החבר של הבנזוג. כתמיד, מלא בדיחות, סיפורים וחידודים, הרים את המוראל בשתי רמות לפחות. קיוויתי שלפחות הוא יגרום לה להפשיר קצת, כי אולי היא היתה פשוט נבוכה עם שנינו, אבל גם אליו היא לא ממש היתה נחמדה. לא רק מהבדיחות שלנו היא לא צוחקת, גם משלו לא. אני ממש לא מבינה את זה.

כיוון שיש לנו אורחים, הם ישנים בחדר העבודה, כלומר בדיוק היכן שהמחשב שלי ניצב. יומיים ללא מחשב, התנצלויות לפני מי שלא הגעתי אל בלוגו. הספקתי רק קצת להתעדכן בענייני חדשות. נתקלתי בהפגנה נגד ישראל באחד הטיולים שלנו. לפגוש אדם נושא דגל חיזבאללה באמצע טיול במרכז העיר זה לא מומלץ. ועל צווארי שרשרת עם אותיות עבריות. הבנזוג נחרד עוד יותר ממני.

לפטופי עושה רעשי גסיסה. הבנזוג ממליץ בחום על קניית לפטופ כמו שלו, מק-בוק. מישהו יודע אם זה עובד טוב עם עברית?