עדי בעולם

נתחיל בקטע המדאיג: סבתא שלי סיפרה לי אתמול בטלפון שדורון, בן הדוד השווה מהצפון, גויס בצו 8. ברור שהוא ביחידה קרבית והכל. אז עכשיו ההורים שלו גרים בצל הקטיושות (כולל אחת שנחתה ממש מול עיני הדוד, ד"ש ישיר מחסן), והוא עצמו בצבא, גם באיזור. אמאל'ה!!! טפו X שלוש שיחזור בשלום.

הקטע העצוב: תשעה באב היום. עכשיו, עם כל הכבוד למקדש, שבאמת עצוב שהוא חרב ויאדה יאדה יאדה, הקטע שיותר נוגע לי ללב זה שעד לפני שש שנים זה היה דווקא תאריך ממש שמח במשפחה שלי, כיוון שזה יום ההולדת של סבא דב. קצת אירוני, כי סבא דב היה האיש הכי שמח שפגשתי, מה שלא ניכר בכלל בתאריך הולדתו. רק שסבא דב כבר לא איתנו, ומאז תשעה באב הוא באמת יום עצוב. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה כאן איתנו. הוא היה צריך להיות בן 93 היום. סבא, אם אפשר, אולי תחזור לבקר אותי בחלומות? כבר המון זמן לא באת.

הקטע האסקיפסטי: יש לי חברה טובה בשם גילה. ולמרבה השמחה, לה יש קרובי משפחה שעובדים בריגה, לטביה, שזה, כידוע, ממש מעבר לים כאן. ובדיוק עכשיו גילה, זוגה והילדים מבקרים בריגה. נו, לא נקפוץ לקפה? אז אחה"צ הבנזוג ואני נעלה לנו אל ספינת ענק שתיקח אותנו במחיר שווה לכל נפש (500 שקל לשנינו ביחד ליומיים. אני לא צוחקת) אל ריגה. לילה שיט, בבוקר נהיה בריגה, נפגוש את החבורה העליזה, נהיה על היבשה כמה שעות, נחזור לאונייה, נשוט כל הלילה ובבוקר שוב נהיה בשטוקהולם. נוח.

רק שפולנים אינם נחים לעולם. וגם לא שבדים. הבנזוג הציע שנלך לראות את "פוסיידון" בגירסה המחודשת לכבוד ההפלגה, אבל אין צורך, ראיתי את הגירסה הישנה כשהייתי ילדה והטראומה כבר לא תישכח לעולם. בשביל לשעשע את עצמי קראתי קצת על אקילה לארו. אין כמו העלאת מפלס החרדות בשביל להנות מחופשה.