עדי בעולם

האונייה

עם הגיענו לנמל נתקלנו באונייה הזו:

מצוין, חשבתי לעצמי, תוך חצי שעה אייזק כבר מגיש לי קוקטייל ודוק קורץ לי למקרה שאני רוצה להחליף את הגיק שלי.

רק שצצה בעיה אחת קטנה: זו לא האונייה שלנו. זו האונייה שנוסעת לטאלין (אותה אונייה שפורד לקח פעם). האונייה שלנו חנתה אחרי האונייה השווה. מעבורת מקרטעת, לאחרונה שופצה באייטיז, מכוערת מבפנים ומבחוץ, ושמה: "רגינה באלטיקה". אכן, רגינה. אין תמונה, כי מרוב זעזוע לא צילמתי כלום.

אתנחתא ספרותית: בחזית האונייה איתרנו סדק גדול. מייד נזכרתי בסיפור נושן של ג'ראלד דארל, שיוצא עם משפחתו לשיט באונייה יוונית. המשפחה מזדעזעת לגלות חור עצום בקידמת האונייה, ומייד עם עלייתם לסיפון הם שואלים את הצוות אם הקפטן מודע לחור הזה. "בוודאי", עונה אחד המלחים, "הוא זה שהתנגש באונייה אחרת ויצר את החור". אז אנחנו לא טרחנו לשאול את הצוות אם הם יודעים על הסדק, אבל הבנזוג התמלא מחשבות סופניות והתקשר מהסיפון אל ההורים שלו, למה שנשמע כמו שיחת פרידה.

עם העלייה לסיפון, עוד טיפה ציפיתי לגופר וג'ולי, שיודיעו לי איפה החדר שלנו, ולוויקי, שתתנדב ללוות אותנו אל החדר להראות לנו איפה זה. במקום זה, אחרי שעמדנו בתור ארוך בכניסה לאונייה, נתקלנו בסווטלנה, דיילת הקבלה. "בורדינג פס", היא נבחה, עיינה קלות בכרטיסים שלנו, ונבחה שוב: "סיפון שבע, שלוש קומות למעלה. עלו במדרגות, המעלית תפוסה".

התא

אני מודה שעוד היתה לי טיפה של תקווה. מיטה זוגית, שולחן איפור, ושטיח בדיוק כמו בספינת האהבה. הייתי מתארת לכם את התא, או כמו שאנחנו קראנו לו, הקטקומבה, אבל למה לתאר אם יש תמונה, שעוד מחמיאה לתא וגורמת לו להיראות גדול יותר:

פתחנו את הדלת, ולקח לנו שתי שניות לקלוט שזהו זה, מה שאנחנו רואים, שתי המיטות זה כל התא שלנו, ושהמקלחת והשירותים הם צינוק קטן שבהחלט אינו מריח טוב. התחשק לי להסתובב בחזרה, לעלות לסווטלנה ולומר לה שחלה טעות איומה, ואני דורשת לדבר עם קפטן סטובינג. אבל הבנזוג נאנח ואמר: "ותארי לך שזה החדר ברמה שנייה מתוך ארבע רמות. יש עוד שני סוגי חדרים שנחשבים לפחות נוחים מזה". השם ירחם.

האנשים

חילקנו את הקהל לשתי קבוצות, כשאנחנו באמת לא קשורים לאף אחת מהן. אחת הורכבה מקבוצות של צעירים, חבורות בנים משוחים בג'ל, חבורות בלונדיניות לבושות בקושי במראה הכי סלאטי שיש. ברור ששתי הקבוצות נועדו לחבור באיזשהו שלב, מייד איך שישתכרו מספיק.

קבוצת האוכלוסייה השנייה זכתה מייד לכינוי "משתתפי התחרות מי יחטוף התקף לב ראשון". היא הורכבה מזוגות בגיל העמידה, הגברים אדומים להחריד, תוצר של שיזוף יתר ואי סבילות לחום, מזיעים, סוחבים כרס עצומה וקופסת סיגריה בולטת מכיס חולצתם. נשותיהם היו שחומות להחריד, וול וול דאן בתנור השיזוף, וקמוטות באותה מידה, שכן שמש ועישון אינם שילוב מומלץ לעור. באורח ברור הם באו במטרה לקנות את כל מכסת האלכוהול המותרת באיחוד האירופי במחירים הזולים של לטביה. ואכן, בדרך חזרה ראינו אותם סוחבים עשרות ליטרים של אלכוהול.

קשה לומר שהשתלבנו.

הבידור

באונייה מצאנו שני פאבים, שניהם מצויידים בכיסאות קטיפה אדומים וכחולים דהויים, שולחנות מקולפים, ושטיח שראה ימים טובים יותר, בסבנטיז. מצאנו גם דיסקוטק (שם רקדו חבורות הצעירים לצלילי לה איסלה בוניטה. נחמד לראות שהדי' ג'יי התאים את המוסיקה לרוח האונייה), קזינו (שולחן אחד של בלק ג'ק ולידו שניים מחבורת התקף הלב עם קרופייה עייף ושלל סלוטס משין מרוטות), שתי מסעדות, קפיטריה (עם טפטים כתומים וחומים מקולפים) וחנויות דיוטי פרי, שהן כמובן גולת הכותרת של האונייה. דילגנו עליהן.

אחרי שעה סיימנו את סקירת האונייה והבנו באימה שעכשיו נותרו לנו כמעט 24 שעות על האונייה לשני הכיוונים, וממש אין לנו מה לעשות פה. גילינו בלו"ז משהו שנקרא "חידון מוסיקלי" באחד הפאבים, והלכנו לצפות. אחרי שתי שאלות ("זהו את הצבע" והתזמורת מנגנת את "ליידי אין רד", ו"זהו את העיר", והתזמורת מנגנת את "ניו יורק ניו יורק") הבנו שזה לא בשבילנו. החלטנו ללכת על המסעדה.

האוכל

יש שתי מסעדות. בופה או מסעדה נורמלית. הנורמלית גבתה מחירים לא נורמלים בעליל, למנות שלא נראו מבטיחות בכלל. החלטנו ללכת על הבופה. 120 שקל לבן אדם ואכול כפי יכולתך. הבנזוג, שמכיר את הדברים האלה, שאל את המלצר הראשי אם זה הכל דגים, כי הוא הרי לא אוכל דגים ואז אין טעם, או שיש גם בשר. המלצר הראשי טען שזה חצי דגים חצי בשר. החלטנו ללכת על זה והזמנו שולחן (צריך להירשם שעתיים מראש).

אתנחתא ספרותית: בקטע שהכי הצחיק אותי בספר "הכל מואר", מנסה ג'ונתן, צעיר אמריקני צמחוני, להזמין אוכל במסעדה באוקראינה. הוא מנסה לשווא להסביר למארחיו מה זה צמחוני. "אתה לא אוכל בשר?" תמה המארח. "לא", אומר ג'ונתן. "אפילו לא כבד?" משתאה המארח. אז אנחנו נכנסנו לבופה, לגלות שיש שם שתי מנות סלמון, עשר מנות שונות של הרינג (בגירסת הדג מלוח והלקרדה), תבשיל תפוחי אדמה עם דג לא מזוהה, מגוון סלטים עם שרימפס, וכן כדורי בשר וממרח כבד (שגם אותו הבנזוג לא אוכל). הבנזוג תפס את המלצר הראשי ושאל אותו איך זה בדיוק חצי חצי כשהכל דגים. המלצר הראשי ענה: "יש רק שתי מנות של סלמון, כל השאר זה הרינג". בעוד הבנזוג מנסה להבין את התשובה, המלצר הראשי נעלם לו.

אז הבנזוג כאמור היה מאוד לא מרוצה. גם אני לא. כי מהר מאוד גיליתי שהבופה הזו, שיותר מכל הזכיר לי אוכל של עלייה לתורה בבר מצווה באייטיז, הורכב מהדגים האלה: סלמון מעושן קר, סלמון מעושן חם, הרינג מעושן קר, הרינג מעושן חם, והרינג במגוון גירסאות מעושנות. אני מחזיקה בדעה ששום דבר לא צריך להיות מעושן אלא אם כן הוא חציל. מיותר לומר שלא מצאתי מה לאכול.

הדבר הטוב היחיד הוא שקיבלנו שולחן מעולה, ליד החלון. אחרי שלקחנו צלחת עם טעימות וגילינו ששום דבר לא טעים לנו, החלטנו פשוט לשבת שם ולא לזוז.

אחרי זה גילינו שיש שולחן קינוחים, שמורכב אמנם ברובו מעוגות מרגרינה, אבל יש גם פירות טריים (כולל אננס!) וגבינות. אכלנו הרבה צלחות של פירות וגבינה, עד ששבענו.

טוב, עד כאן השיט. ובפוסט הבא - החלק החיובי מאוד של הנסיעה, הטיול בריגה והפגישה עם גילה.