עדי בעולם

את הלילה הראשון באונייה העברנו הבנזוג ואני בשתי דרכים שונות: הבנזוג דישדש יחף בקטקומבת השינה שלנו, נכנס יחף לצינוק המקלחת, והתכסה בלי שום בעיה בשמיכות של הספינה. אני, ממש כמו בצבא, הצטיידתי בכפכפים, לא נגעתי בכלום בתא, עשיתי פיפי באוויר (על מספר 2 ממש לא היה על מה לדבר, ממש כמו בצבא, שמרתי את המאורע לרגע שאני אגיע הביתה), וכשהגיע הרגע לישון נכנסתי למיטה משתדלת לא לגעת בשום דבר שלא וידאתי לפני שהוא נקי.

היינו אמורים להגיע לריגה ב-11:00, וכיוון שכך כיוונו שעון לעשר וחצי, מתוך חישוב של חצי שעה התלבשנו וירדנו לחוף. תמימים שכמונו. בשמונה וחצי הדהד גונג בתא שלנו, ומרמקולים שהתברר שמותקנים בתקרת התא הדהד קול של דיילת במונולוג ארוך ברוסית (בסדר בסדר, אסטונית, ווטאבר) שלאחריו פצחה במונולוג שווה באורכו בשבדית במבטא רוסי כבד (אסטוני, ווטאבר), שבו הכריזה שהשעה שמונה וחצי בבוקר, וכדאי לנו למהר אל חנויות הדיוטי פרי, שייסגרו כשנגיע לריגה, וכדאי גם להספיק לבופה ארוחת הבוקר. הבנזוג קילל משהו על בופה ודגים, והתעלמנו מהדיילת. שמצידה התעלמה בחזרה, ושעה אחרי פצחה שוב במונולוג ארוך ברוסית (אסטונית) ובשבדית על נהלי הירידה לחוף.

אז כשהגיעה שעתנו לקום קמנו טרוטים משהו. אבל אני הייתי מלאת התלהבות, כי על החוף ציפתה לי גילה, חברה אהובה מהארץ. יוהוהו!! כמה זמן לא היה לי זמן בנות עם חברה טובה באמת כמו אלה שיש לי בארץ. התלבשות, יציאה אל הסיפון, ירידה אל החוף, ביקורת דרכונים (הבנזוג עובר במהירות הבזק, ואילו שוטרת הגבול מעקמת את האף מול הפספורט הישראלי ומעיינת בו שעה ארוכה, כאילו יש טרנד של ישראלים שבאים להיות עובדים זרים בלטביה או משהו), אני פוגשת את הבנזוג אחרי ביקורת הגבולות, הבנזוג צוחק עליי עשר דקות שהפספורט שלי מעכב אותי תמיד כאילו הגעתי ממדינת עולם שלישי, ואנחנו יוצאים אל ריגה.

ובטרמינל של האונייה מצפים לנו גילה, בנזוגה, שני הילדים שלהם (כולל התינוקת המקסימה שגדלה המון!!) והילדה של אחיה. חיבוקים ארוכים, ואנחנו יוצאים במסע רגלי אל העיר. הבנזוג ואני צועדים במרץ, ומגלים שכשצועדים עם שני ילדים בני שלוש וקצת, הקצב הרבה יותר איטי. גילה ובנזוגה מלמדים אותנו שיש עצירת בננה, עצירת שתייה, עצירת קינוח אף, וכו. הבנזוג ואני רושמים לעצמנו שילדים זה דבר שדורש המון סבלנות, ומעריצים לנצח את גילה ובנזוגה, שמגלים אורך רוח מדהים.

ואז מגיעים למגרש משחקים, שם התיכנון המקורי הוא להשאיר את הבנזוג של גילה עם הילדים, ורצוי גם את הבנזוג שלי, כדי שגילה ואני נוכל לדבר שיחת בנות. הבנזוג המתחשב של גילה עוגן בגינת המשחקים יחד עם שני הילדים הגדולים יותר (התינוקת ממשיכה איתי ועם גילה), רק שהבנזוג מציין שהוא לא אכל ארוחת בוקר, ובניגוד לכל התוכניות הוא מצטרף אליי ואל גילה לבית הקפה. אופס.

בית הקפה מתגלה כבדיוק מה שחסר לי בשבדיה - בית קפה שאופה דברים במקום, כולל בורקס!! (בשבדיה אפשר למצוא מאפים טריים, אבל לעולם לא מלוחים. רק מיני דייניש וסינבונים). אני מתאפקת לא להתעלף מהתרגשות, וקונה בורקס בכל המילויים - גבינה, ביצה ובצל, ובשר. פלוס מים מינרלים, זה עולה לי פחות מעשרה שקלים. בשבדיה זה היה עולה לפחות כפול, ואני מייד רושמת נקודת זכות לריגה.הבנזוג מתיישב איתנו לארוחת הבוקר, ובהחלט לוקח את זמנו. ובינתיים, זמן שיחת הבנות שלי אוזל!!! אחרי רמזים עבים כפיל ("למה שלא תלך לקרוא קצת בבית הקפה המקסים ממול?") הבנזוג אומר "טוב, אני אשאיר אתכן לבד", ואני סוף סוף נותרת לשיחת בנות מתומצתת עם גילה. אחח, התענוג.

תוך כדי שיחה אנחנו מטיילות ברחובות הסמוכים. ריגה, מתברר, היא פנינת אדריכלות קלאסית, ומסביב בניינים משופצים מקסימים. לצידם בניינים מפוייחים והרוסים, אבל רואים שיש להם פוטנציאל עצום, וברור שגם הם ישופצו יום אחד ויהיו בניינים מקסימים. קצת כמו הבניינים המדהימים שלפעמים רואים באלנבי, עם כל מיני מרפסות שובות לב שאני פשוט מתה שישפצו אותם ויהיה אפשר לגור בהם.

השעה עם גילה עוברת ביעף (תודה יקירתי, על עצות מועילות ועל אוזן קשבת), ואנחנו חוזרות לאסוף את הבנזוג, שקורא בניחותא בפארק. גילה ממהרת אל הבית של אחיה, שכן הם יוצאים לטיול סופ"ש, ואילו אני והבנזוג יוצאים אל העיר העתיקה של ריגה, שהיא האטרקציה התיירותית של העיר.

בדרך אנחנו עוברים על גשר, ומגלים משהו מוזר:

ממבט ראשון חשבתי שהמנעולים הם רק הדרך הלטבית לתחזק גשרים, אבל במבט שני אנחנו מגלים שעל כל מנעול יש הקדשה חרוטה או כתובה. כמו זו:

אנחנו לא מבינים רוסית (לטבית. ווטאבר), אבל כיוון שעל כל המנעולים היו שמות של זוגות ובד"כ גם תאריך, התיאוריה שלנו היא שהגשר הזה הוא מקום קבוע לזוגות שמתחתנים, שבאורח סימבולי שמים מנעול על הגשר לסמן את הקשר ביניהם. הבנזוג ואני מוקסמים כראוי.

את העיר העתיקה מצאנו בלי בעיה. וגילינו שהיא מקסימה:

העברנו שם שעתיים וחצי כמו כלום, ואז הגיע הזמן לחזור אל האונייה. בדרך עברנו במכולת, הצטיידנו בהמון מים מינרלים וג'אנק פוד, ושילמנו על זה משהו כמו שלושים שקל. ריגה זה מקום מאוד שווה לקניות, מתברר.

עם חזרתנו לאונייה נפלה קצת רוחי, כי כאמור, ג'יפה שם ברמות. הבנזוג ניסה לרומם את רוחי והזכיר שרק נישן קצת, ובתשע בבוקר אנחנו כבר בחזרה בשטוקהולם. ואכן, בשבע בבוקר כבר השכים אותנו המונולוג ברוסית (אסטונית, ווטאבר), שהודיע שאוטוטו אנחנו בשטוקהולם וכדאי שננצל את חנויות הדיוטי פרי. שקעתי לי בפנטזיות על השירותים הנקיים בבית, וכשקמנו החלטתי אפילו לא לעשות את הפיפי של הבוקר באונייה, כי למה לעשות פיפי באוויר אם אפשר לשבת בניחותא במושב המלכותי בבית. ירדנו מהאונייה, הבנזוג עבר ביעף את ביקורת הדרכונים ואילו בי נעצה שוטרת הגבולות מבט שאמר "פויה, היהודייה הזאת גונבת לנו ממיטב הגברים השבדים", ואני רק נדנדתי את הרגל כי באמת רציתי פיפי.

בדרך הביתה התחרינו הבנזוג ואני באימרות "אני ראשונה בשירותים!" "לא, אני ראשון!" וכאלה. שעה אחרי, אחרי מקלחות ארוכות והשלכת כל תכולת התיק שלנו לכביסה, נרדמתי לשנ"צ משובחת.

ולקינוח, תמונת סיום. מצד אחד שקיעה, ים, מקסים. מצד שני, מעקה הסיפון, כמו שאתם רואים, הוא הג'יפה האופייני לספינה. לא סתם כיבסנו את כל מה שהיה איתנו באונייה.

משהו אחר לגמרי: אחינו הקטן חגג אתמול יום הולדת 24. את השיחה איתו פתחתי ב"מי זקן?" הוא ענה: "אם אני זקן, מה את?"  הוו.