אתמול בערב הלכנו למסעדה שאני הכי אוהבת בשטוקהולם. מדובר בשף שבדי צעיר שלמד בישול בצרפת, וחזר עם חזון - לשלב את הבישול הסקנדינבי עם הבישול הצרפתי. שילוב מוצלח ביותר, ויחד עם האווירה במסעדה - חשוכה קצת, המון נרות, ומוסיקה חרישית, מדובר בסיפור הצלחה.
איתנו במסעדה היו שני מתימטיקאים, אורחים של הבנזוג, ואשתו של אחד מהם. התיכנון היה שאתמול בערב נאכל במסעדה, והיום בערב כולם יאכלו אצלנו, ארוחה שאני אבשל. לא הייתי לחוצה בכלל, כי עד כמה שידעתי מדובר במתימטיקאי ישראלי צעיר, וכן פרופסור למתימטיקה גרמני, ומכאן הנחתי שגם אשתו גרמניה, והנחתי שהיא גם מתימטיקאית (הרבה מתימטיקאים נישאים זה לזה), ומכאן שאין אתגר מיוחד לבשל להם. אבל הו נו, אתמול כשפגשתי אותם התבררו כמה דברים:
אשתו של הגרמני היא לא מתימטיקאית
היא ארכיטקטית
היא לא גרמניה
היא איטלקיה
הם לא גרים בגרמניה
הם גרים באנגליה, והם חובבי מסעדות משובחות בלונדון
והיא הסתובבה בכל העולם כדי לראות מבנים ובאותה הזדמנות להכיר את האוכל המקומי
מייד מחקתי לעצמי בלב את הארוחה האיטלקית שתיכננתי להכין, כי אם יש משהו שלמדתי מזה שיש לי חברה איטלקיה, זה שלא מגישים אוכל איטלקי לאיטלקים. ("מה אמרת שזה אמור להיות?" תהתה פעם שרה מעל מנה שהכנתי). התברר שהזוג לא היו באסיה חוץ מבהונג קונג ושם הם לא בדקו את האוכל, ולכן תוגש היום ארוחה אסייאנית למהדרין, חוץ מהקינוח.
ההתרשמות שלי מהזוג הגרמני-איטלקי הלכה וגדלה. ראשית שניהם נראים טוב (הוא 1.95, היא 1.82, הילדים של מי יהיו הכי גבוהים בכיתה?), שניהם לבושים במיטב הסטייל (אין על איטלקיות), שניהם ממצים את אנגליה כמו שצריך (סיפרו על הטיול שעשו בקיץ, נסיעה לאורך קו המצוקים במערב המדינה, ועל נסיעה לכפרים של סקוטלנד, ועל המקומות האהובים בלונדון).
חוץ מזה, הם קנו בית גדול באיזור כפרי, וכבר שנה הם משפצים אותו, בעצמם. סוג של תחביב משותף. בין היתר הם עקרו את הרצפה והרכיבו חדשה, מעץ שהם אוהבים, ועכשיו הם בעניין בניית החלונות מחדש. שניהם גם מתים על הקריירה שלהם, והם מתכננים ילדים אחרי שהיא תקבל שותפות במשרד הארכיטקטים שהיא עובדת בו, והוא יקבל פרופסורה בכירה. בדרך למסעדה הבנזוג הצביע על הספרייה העירונית של שטוקהולם, מבנה די מרשים, ולפני שסיים לדבר היא אמרה "אבל כמובן! זה המבנה המפורסם של אספלונד! הוא הרי בנה את הבניין הזה ב-1928 בעקבות בלה בלה בלה!" הבנזוג הנהן ואמר בקול חלש "כמובן, כמובן".
אז בסה"כ החיים שלהם הם משהו שהייתי מאחלת להרבה אנשים. בדיוק כמו החיים של הנרי פרון. הנרי פרון הוא הדמות הראשית ב"שבת", של איאן מקיואן. כן, כל ההתחלה שכתובה למעלה היא בעצם הסוואה לזה שמדובר כאן בעוד פוסט על ספר! אז ככה: איאן מקיואן קנה את ליבי ב"כפרה", ספר מומלץ בהחלט. אז כשיצא "שבת" הוא מייד נקנה גם.
הדמות הראשית ב"שבת" היא כאמור הנרי פרון. הנרי פרון חי את החיים שהייתי מאחלת לעצמי, ואני חושבת שכל בורגני היה מאחל לעצמו.
הוא מנתח מוח מצליח
אוהב את העבודה שלו
נשוי לאישה שהוא אוהב
בעצמה עורכת דין מצליחה ומרוצה
יש להם בית ענק (600 מ"ר) בן שלוש קומות במרכז לונדון
שכולל ספריה ומרתף יינות
שני ילדים מוכשרים בתחילת קריירה מוצלחת משל עצמם
הוא נוהג במרצדס ספורטיבית יקרה ומפנקת
את הקיצים הם מבלים בטירה בצרפת ששייכת למשפחה
הוא בריא, מאושר ומאוהב
ממש כמו סידרת הטלוויזיה, הספר מלווה בדיוק 24 שעות מחייו של הנרי פרון, במהלך יום שבת כמובן. סדר יומו של הנרי פרון מעורר קינאה בדיוק כמו שאר אורח חייו. ביום השבת הזה הוא יעשה:
שינה ארוכה ונעימה
סקס עם אשתו האהובה
שיחה קלה על קפה עם בנו
נסיעה במרצדס אל מועדון הסקווש, למשחק עם חברו הטוב
חזרה דרך המעדנייה האהובה עליו, לקניית דגים ושרימפס טריים
בישול מרק דגים צרפתי עם יין
ארוחת ערב משפחתית נעימה עם אשתו, בנו, בתו שמגיעה לחופשה מעיר מגוריה פאריז וחותנו, שגר בטירה בצרפת.
על פניו עוד יום נעים בחייו הנעימים של הנרי פרון. אבל הספר הזה נועד להראות לנו שגם כשחיים חיים נעימים כמו שרק צירוף של הרבה כסף והרבה מזל בחיי האהבה והמשפחה יכולים לספק לנו, עדיין יש איום על הבועה הנעימה שחיים בה. במשך יום השבת הזה ייתקל הנרי פרון באיומים שמאיימים בעצם על כל האנשים העשירים, המרוצים ובני המזל שגרים בעולם המערבי המודרני. החל מאיומי טרור ומלחמה וכלה באיום מצד האנשים הפחות מאושרים, אלה שלא שיחק להם המזל להיות עשירים, מאושרים ובריאים והם בחרו בדרך הפשע.
במהלך הספר מהרהר הנרי רבות בחייו הנעימים ובמזלו. הוא פסימי. הוא רואה את האיומים העומדים על החיים האלה, והוא מאמין שבסוף כל העושר הזה ייחרב: "הוא נעמד מתחת לזרם המים הקולחים, אשד רב עוצמה שנשאב וצולח מהקומה השלישית. כשתשקע הציביליזציה הזו, כשהרומאים, יהיו מי שיהיו בסיבוב הזה, ירדו מהבמה ותתחיל תקופה חדשה של חשכת ימי הביניים, זה יהיה אחד המותרות הראשונים שייעלמו. הזקנים שישתופפו ליד המדורות יספרו לנכדיהם המשתאים על עמידה בעירום בעיצומו של חורף תחת סילוני מים צלולים חמים, על יהלומי סבונים מבושמים ועל נוזלים צמיגים בגוון הענבר והארגמן שהיו מעסים לתוך שיערם כדי לשוות לו מראה מלא ובוהק יותר משהיה באמת, ועל מגבות עבות לבנות, גדולות כטוגות, שהמתינו על מתלים מחוממים" (עמ' 175-176).
אבל הכל איטי. אנחנו מלווים את יומו של הנרי, אנחנו לא יכולים שלא לקנא בו, ומצד שני אנחנו לא יכולים שלא לראות את האיומים על הבועה שלו. כריכת הספר היא אחת הכריכות שהכי מתאימות סימבולית לעלילה שראיתי: עולם גשום ואפור, ובאמצע הולך אדם מוגן על ידי מטרייה גדולה, ובעולמו הכל ירוק, שלו ומקסים. הלוואי שכל העולם היה ככה.
(עטיפת הספר. עיצוב: יהודה דרי).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
