עדי בעולם

הגבינות במקרר, אחד מבקבוקי היין כבר פתוח, הטארטלטים עם השוקולד מעולים. חזרתי מפאריז.

קודם כל, התברר שהיה לי ממש פחות זמן משתיכננתי בפאריז, במקום יומיים פחות מיום. קודם כל היה דיליי בהמראה. כבר הלכה שעה. אחרי זה האיש שהיה אמור לאסוף אותי התברבר קצת, וכשכבר הגיע למקום הנכון לא זיהה אותי. ואחרי זה היו פקקים לא צפויים, ולקח שעתיים (!!!) להגיע מדה גול לפאריז, ואחרי זה עוד הלכתי למשרד הפאריזאי לקצת עבודה, וככה, כשהגעתי למלון לשים את המזוודה ולהתארגן על עצמי כבר היה שמונה וחצי בערב.

היו לי דווקא תוכניות לאחה"צ הזה. תיכננתי ללכת לפר לה שז, בית הקברות שבו שוכן ג'ים מוריסון, ולהתייפח קצת על קברו שכל כך צעיר וכבר הוא מצא את הסוף. אבל לא היתה לי שום כוונה ללכת לבית קברות בחושך, בטח לא עם כל פרקי הבאפי והערפדים שראיתי בזמן האחרון. אז עשיתי סיבוב באיזור המלון, גיליתי כל מיני בתי קפה חביבים, בהם ישבו צפרדעונים על כוסות יין, עישנו בלי הפסקה ודיברו בצרפתית מעוררת קינאה. וגיליתי גם שאיבדתי את כל הביטחון ואין לי אומץ לשבת לבד בבית קפה. מקופלת זנב חזרתי למלון, והענקתי לעצמי טיפול פנים נחוץ בהחלט (ח"ח לעצמי שזכרתי לארוז את ג'ל הפילינג עם שמן עץ התה של מוג'י ואת מסיכת הפנים של לנקום).

בבוקר התעוררתי כולי מלאת רוח פאריז. יצאתי אל חדר האוכל, מוכנה לארוחת בוקר צרפתית למהדרין. את חדר האוכל של המלון גיליתי ריק, פרט לשתי המלצריות שישבו ואכלו ארוחת בוקר בעצמן. הן סימנו לי לשבת ליד אחד השולחנות, ולא הראו שום סימן של כוונה לקום להביא לי אוכל (זה מסוג המלונות שאין בופה, אלא המלצר מביא צלחת עם משהו). אחרי כמה דקות של המתנה מנומסת שאלתי אותן מה קורה. התברר שהן לא יודעות אנגלית, כמובן. כמה שלא חיטטתי בזכרוני לא הצלחתי להיזכר איך אומרים ארוחת בוקר בצרפתית (הצרפתית המועטה שלי פרחה כשלמדתי שבדית). בסוף הצלחתי לנפק: "ז'ה וה. קרואסון. סיל וו פלה". זה גרם לאחת מהן לקום, ולשתיהן לדבר בטון זועם בצרפתית. אני רוצה לחשוב שהן כעסו אחת על השנייה, אבל יותר סביר להניח שהן הרעיפו ביחד גידופים עליי. ווטאבר. אני את הקרואסון שלי קיבלתי. עם שוקו חם.

תוך כדי ארוחת הבוקר ניסיתי להחליט מה לעשות בבוקר הפאריזאי שלי. מצד אחד ידעתי שבדיוק נפתחה תערוכה של טיציאן במוזיאון דה לוקסמבורג, שמוזיאון הצילום בדיוק חידש את התערוכות שלו, ושעוד לא הייתי כאמור בפר לה שז. מצד שני, נורא התחשק לי רק להסתובב בשאנס אליזה לקניות. נחשו מה החלטתי.

(יאללה, הבאתי אותה בתמונה מאתר תיירות חשוב, קדימה לשופינג בצ'מפס אלייזס).

כן, אני בחורה שטחית. ולמרות כל פיתויי האמנות של פאריז, בחרתי לעשות בפעם המאה סיבוב בשאנז אליזה. אבל נהניתי. עלי השלכת, העצים הגזוזים ישר, הצרפתית מכל פינה. והחנויות. למרות שזה מעצבן שהמידה הכי גדולה שלהם היא 36. כאילו, הל-ו, לא כולן פאריזאיות שמקיאות שנייה אחרי שהן אכלו. וגם נעליים זה בעיה, כי אין לי שום כוונה להלך על משהו שמורכב משתי רצועות דקיקות ומסמר דקיק בתור עקב. כלומר, הייתי שמחה, אבל משום מה אני לא מספיק מוכשרת לזה, ונופלת.

והייתי גם פה:

כן, נכנסתי גם לחנות של לואי ויטון, מעמידה פנים שאני יכולה להרשות לעצמי משהו שם חוץ מהמחזיק מפתחות (כאילו שהייתי מוציאה 200 יורו על משהו כל כך מכוער). מה שכן, מדדתי משקפי שמש ב-700 יורו, וזה כנראה הדבר הכי יקר שאי פעם ענדתי. אבל היה כיף להסתובב שם, אני ועוד 100 תיירים יפנים.

ואחרי לואי ויטון קלטתי שזמני קצר, והמלאכה מרובה. דבר ראשון יצאתי מהשאנס אליזה, נכנסתי לסימטאות שבאיזור המלון, ונכנסתי לחנות יינות. בעל החנות, כמו צרפתי שמכבד את עצמו, לא דיבר מילה אנגלית, אבל אמר "פרנסז? איטליינו?" שזה שתי שפות שאני מבינה מעט מאוד. ועם זאת הצלחתי לקנות ממנו מרלו פשוט מעולה, שנלגם ממש עכשיו בעת כתיבת הפוסט.

אחרי זה הטרדתי צרפתי אחד בבקשה להסברים איך להגיע לחנות גבינות מומלצת. מיותר לומר שהוא לא ידע אנגלית, וקיבלתי הסבר דומה לזה: "אה גוש, אה דרואט, אה טוט, אה בון". ממש נס שבאמת מצאתי את החנות. וקניתי משם גבינת עיזים, שעוד לא טעמתי אבל נראית מבטיחה. וגם עוד שתי גבינות שאני לא בטוחה מה הן, אבל עוד נראה.

ואחרי זה הגיע הזמן לנסוע לשדה. במלון אמרו לי שמונית לשדה תהיה משהו כמו 30 יורו. היו לי 54 יורו עליי, אז לא היתה בעיה. הבעיה נוצרה כשהגענו לטרמינל, והמונה עמד על 57 יורו. קיללתי בלב את הצרפתי העלוב מהמלון, שאמר לי שלושים וטעה בכמעט שלושים יורו. "מקבל כרטיס אשראי?" ניסיתי אצל נהג המונית. "פה קארד!" צרח עליי נהג המונית והצביע על איזה כיוון לא מזוהה "בנק! אוטומט!" שיט. השארתי אצלו את המזוודה ודילגתי עם העקבים שלי אל הכיוון שהוא הצביע עליו. מיותר לומר שלא היה שם שום כספומט. הכספומט היה בדיוק בכיוון השני. כשחזרתי המונה כבר צמח עוד יותר. שילמתי בידיים רועדות והתעופפתי אל הצ'ק אין.

אין מעצבן יותר מלקחת מונית לשדה ואז לגלות שלא היה טעם למהר. דיליי של שעה. מרד. ולי יש גבינות במזוודה. מרד. השבדים מסביבי כבר התחילו להתמרמר, ואני, שסחבתי את הטרולי הקטנה שלי איתי במקום לשלוח אותה לקארגו (פחדתי על בקבוקי היין) כבר התחלתי לחוש בריח הגבינות עולה לי מהתיק. אופס.

לא נורא. בסוף היתה טיסה. אחרי שמתרגלים לטוס בכל מיני חברות זולות בתוך אירופה זה מאוד משעשע לטוס באייר פראנס, חברה מהזן הקלאסי. בחברות שאני רגילה אליהן אפשר מקסימום לקנות חתיכת פיצה קטנה מחוממת במיקרו עבור כמה יורו, ואילו פה, אחרי ארוחה מלאה, שכללה מלבד מנה חמה גם באגט עם חתיכת קממבר של "פרזידנט" בגודל אישי, עוד עבר הדייל והציע וויסקי לקינוח. הרגשתי כמו באייטיז.

וזהו. חזרה הביתה. המרלו מצוין, הגבינות תיכף תעמודנה למבחן. קשה קשה, מרד.

ובעוד אני שוברת שיניים בצרפתית, חגגה חברתי חגית יום הולדת בארץ. מפה אני שולחת לה עוד מזל טוב חם ואוהב