עדי בעולם

אם יש משהו מטעה בספר הזה של נילי לנדסמן, זה שמו. הוא לא רומן רומנטי, הוא ההפך. מירה, גיבורת הספר, נמצאת בשלב הפוסט רומנטי של חייה - היא כבר התחתנה וילדה ילד, ואז בעלה ניהל רומן והם התגרשו. הספר מוצא אותה כשהיא מנהלת חיי גרושה תל אביבית, על קו האובר דראפט.

זה הספר הכי גרוע שיכולתי לבחור לקרוא במצבי הנוכחי. הנה עצה לאחיותי בנות המין היפה: אם אתן עוברות עכשיו פרידה מבן זוג, בשום פנים ואופן אל תקראו דווקא את הספר הזה.

למה? כי בעוד מירה עברה להיות אם חד הורית שנאבקת על פרנסתה, הפרידה עשתה רק טוב לבעלה לשעבר. בבת אחת הוא התפתח, הקריירה שלו נסקה, הוא התעשר, הוא נראה טוב מתמיד והוא מצא אהבה חדשה.

"כשתוקפת אותי האמביציה לדכא את עצמי עד עפר, אני עושה את הטקס הקטן והבזוי שלי: מתיישבת במטבח, מכבה את כל האורות חוץ מהנורה שמעליי,  מקשיבה לקולות שבוהים מהרחוב, בוהה בהודעות האזהרה לפני ניתוק שהגיעו מחברת החשמל ומבזק, וחושבת על גיורא יושב בדירת הדופלקס האלוהית שהוא חולק עם הדוגמנית האלוהית שלו ועם השדיים האלוהיים שלה" (עמ' 26).

הנחתי את הספר, והסתכלתי מסביב, על הדירה הכה מעוצבת שלנו, עם הסלון הגדול והמטבח הפתוח והחלונות הפינתיים שצופים אל הפארק וחדר השינה הגדול וחדר האמבטיה עם הבידה והפארקט והשטיחים, ברחוב השקט באיזור הכי מגניב (בעיני) של מרכז שטוקהולם. אחרי זה חשבתי על דירת החדר הקטנה והעלובה שאני אוכל להרשות לעצמי באיזה רחוב צפוף בתל אביב, וחשבתי לעצמי: "מה לעזאזל אני עושה?"

אני עושה את הדבר הנכון. לפחות, ככה אני מקווה. אבל כשקוראים את הספר הזה קשה שלא להזדהות עם מירה, שכואבת כל רגע מהפרידה שלה מבעלה, מהנפילה מהאולימפוס של משפחה אוהבת ויציבה (כמו שהיא ראתה את חייה) לחיים המתוחים והכואבים שהיא מנהלת.

זה ספר שקל לקרוא. סיימתי אותו מהר מאוד. אבל זה לא ספר קל לעכל כשנפרדים ממישהו. זה לא הספר שקונים לחברה שבדיוק יצאה מהרבנות. הייתי ממליצה עליו, אבל רק לבעלות זוגיות יציבה או ביטחון גדול.

ועכשיו אני אצה לי לדרכי - הבוס שלי, שהוא אחד הבוסים הכי מעולים שעבדתי איתם (אתם יכולים להאשים אותי בלקקנות לבוס, אבל אני עוזבת את העבודה הזו בעוד יומיים, כך שאין טעם, ובכל מקרה הוא לא קורא כאן), עורך לי הערב בביתו מסיבת פרידה, אליה הזמנתי את כל החברים שלי בשטוקהולם. חייבת לרוץ להתלבש.