עדי בעולם

קודם כל הכנתי לו"ז לעידכון החברות. ראשונה סיפרתי לאגנה, חברתי הליטאית, החזקה, השאפתנית, שבשנה האחרונה הוכיחה לי שעם כוח רצון ואופטימיות משיגים הרבה - היא התחתנה (פעמיים, פעם בבית העיריה בשטוקהולם ופעם בכנסייה בעיר מולדתה), היא השיגה עבודה בחברה שבדית שווה אף על פי שהשבדית שלה לא מושלמת, היא הצטיינה בעבודה ואז קודמה לתפקיד ניהולי עם משכורת יפה ותנאים שבדים משו משו (30 ימי חופשה שנתיים, חופשת לידה שנה עם משכורת כמו שלה וכו. נעים). אם יש מישהו לקבל ממנו השראה זו אגנה.

אז סיפרתי לה. והיא מייד זקפה כרבולתה, שפכה חמתה על השבדי ("הוא צריך להעריך מה יש לו ואם לא אז הוא לא ראוי לך"), והודיעה לי שהיא צופה לי חיי הצלחה ושגשוג, ומייד פרשה את תוכניתה העתידית בשבילי. אם חצי מזה יתגשם - סבבה לי.

אחר כך כינסתי את שרה האיטלקיה ודיאנה המקסיקנית, בבית הקפה הכי שווה שאני מכירה, שנמצא ממש ליד הבית שלי.

~הפסקה לצורך אנקדוטה: זה בית קפה מאוד מיוחד בהתחשב בזה שהוא בשבדיה. מגישים שם מגוון פסטות מקוריות ויצירתיות, ומאפים טריים איטלקים, כמו גם ממתקים איטלקים. שרה בחנה בהשתוממות את התפריט, הכריזה שזו פעם ראשונה שהיא רואה בית קפה עם תפריט כמו שצריך בשבדיה, ואז תפסה את המלצר ושאלה אותו מי הבעלים. "הבעלים הוא איטלקי", ענה לה המלצר. "זה מסביר את זה", היא הנהנה~

אניווי, אמרתי לשרה ודיאנה שאני עוזבת. הן החליפו ביניהן מבט קצר והודו שחשדו בזה, לפי אופי ההזמנה הדחופה אל בית הקפה. העיניים של שרה התמלאו דמעות, ומייד הזהרתי אותה שלא תבכה, כי אם היא תבכה, גם אני אבכה, ולסגור את הברז הזה כבר יהיה קשה. "מה זאת אומרת לא לבכות?" היא נבחה עליי. בלית ברירה בכיתי גם כן. דיאנה נדבקה מייד. ישבנו שלושתנו בבית הקפה האופנתי, מוקפות בבלונדינים לבושים ביוקרתיות, ובכינו כמו שלוש מפגרות.

כשנרגענו קצת, הן אמרו שגם להן יש דברים לספר לי, אבל עכשיו לא נעים. אמרתי שירגישו חופשי, אני לא רוצה להיות עוכרת השמחות. מתברר שדיאנה בהריון, ושרה נוסעת לחופשה רומנטית במקסיקו, והם שוקלים להתחתן שם. באמת ששמחתי בשבילן, וניסיתי לנפק את מיטב האיחולים העליזים שלי, בהצלחה חלקית.

חגית מזאגרב שלחה לי ציטוט מצוין: מישהו פעם אמר לי שאם קשה לי זה סימן שאני בעלייה, כי לרדת זה אף פעם לא קשה או מאמץ. אני עוד אחשוב על זה.

המסיבה אתמול היתה הצלחה מצוינת. מובן שכואב לראות איזו חבורה מעולה של חברים מקסימים אני משאירה פה מאחורי, אבל לפחות היה לי ערב מקסים. הבוס שלי ואשתו, שתרמו את דירתם, הכינו תקרובת מצוינת, הילדים שלהם, שהם הילדים הכי מקבלי אורחים בנימוס שאני מכירה, הקסימו את האורחים, הבדיחות זרמו כמים (איליה ונחשון הם צמד בלתי מנוצח), ובאמת היה מצוין. כמה חבל שאני עוזבת את כל זה.

והחברים המקסימים הביאו לי מתנות פרידה משו משו.

איליה ונחשון קנו לי ביחד סט מקסים של כוסות וקאראף של בודה נובה. בצבע ירוק כמובן, שכן הם מכירים את הנפש הפועלת. פורד ובלונדתו קנו לי מהחנות שאני הכי אוהבת, כרית בצורת רדיו, שמתברר שהיא באמת רדיו, והלחצנים שלה אמיתיים.

שרה הביאה לי עגילים שעשתה בעצמה (היא חובבת צורפות כסף), דיאנה הביאה לי שרשרת מקסיקנית, שעשויה מקליפה של איזה פרי מקסיקני שהיא לא ידעה לומר אותו באנגלית, ואגנה הביאה לי תזכורות שבדיות, חבילת שוקולד שבדי גדולה ומגנט של מוס, האיל הצפוני הגדול שנוטה להתנגש במכוניות.

ולקראת סוף המסיבה ניגשה אליי הבת של הבוס, אחת הילדות המקסימות ביותר שהכרתי, והגישה לי תיעוד מדויק של איך שנראיתי באותו ערב, מדויק עד לשרשרת שענדתי.

הווווו.