עדי בעולם

השבוע האחרון הוא השבוע הקשה. מעבר לזה שכל יום אני נפרדת בפעם האחרונה לתקופה הקרובה מחברים קרובים, וכל יום נקרע לי הלב לומר שלום לאנשים ולמקומות שאני אוהבת, יש גם קשיים פיזים, כמו זה שבטיימינג מופלא משפצים בבניין שלנו את כל חדרי המקלחות והשירותים, מה שאומר שאין לנו מקלחת או שירותים בבית, ואני מצופה לחלוק עם שאר דיירי הבניין שירותים ומקלחת שעומדים בלובי. וכן, הם ג'יפה. או זה שכל דבר שיכול לקרות על הצד הרע, קורה כמובן על הצד הרע. ואני מדברת על קארמה רעה ברמות שטרם ראיתי (להיתקע באוטובוס חצי שעה כי גשר נתקע ולא נסגר? לרדת תחנה אחת לפני שאני צריכה ולמצוא את עצמי ב-11 בלילה על כביש מהיר בלי שיש לי מושג איפה אני? ושאז הסלולרי בדיוק ישבוק? שנעל חדשה ויקרה - ססאמק - תיקרע מסולייתה באמצע יום העבודה? מישהו שם למעלה צוחק עלי בגדול).

אני רק רוצה שהשבוע הזה ייגמר. בעצם שהחודש הזה ייגמר. לא, שהשנה הזו תיגמר. בעצם, העשור?

אבל למה אני מכבירה פה מילים. זו פרידה:

יאללה, המובילים פה עוד שבע שעות. ופועלי השיפוץ לחדר האמבטיה, על פטיש האוויר שלהם, עוד שש שעות. עדיף לישון את מה שיש.