עדי בעולם

חגית חברתי הטובה החלה ללמוד לימודים אמנותיים משהו. ביום הראשון ללימודים היא הוקפה בבנות כיתתה החדשה, כולן בנות 21-22, שתהו בת כמה היא. כשענתה 32 השתוממו כולן. "32??" אמרה אחת מהן, "לא הייתי מנחשת. את ממש שמורה!"

שמורה??? ממתי אומרים שמורה על גיל 32??? 

לא משנה באיזו שעה אני מקשיבה, אני לא מזהה אף לא שיר אחד בגלגלצ. יצא לי לנהוג שעה רצוף, ובכל השעה הזו היה רק שיר אחד שהכרתי. מיי גוד, שנתיים לא הקשבתי לרדיו ויוצא שאני מחוץ למעגל.

אני מאוד מרוצה מ"אהבה גדולה". ומ"יס דוקו".

סיבוב בדיזינגוף עם גילה הסתכם - כמובן - בגופייה בנעמה בצלאל. שבתי הביתה. ואכלנו צהריים במה שהיה פעם "כסית", ועכשיו יש שם משהו שאני אמורה להכיר (גילה אמרה את זה בטון כה בוטח): הביסטרו של "אידלסון 10". היה אוכל טוב (מאפים משו משו), שירות איטי להחריד. המקום עוד בהרצה, אז עוד אין עסקיות למרות שמובטחות בתפריט.

מה הקטע הזה של מתווכים לשים מודעה ממש שווה בחלון משרדם, ואז להתנצל שזו כבר לא אקטואלית אבל "תגידי לנו מה את מחפשת ונמצא לך". ראיתי מודעה בחלון, שני חדרים משופצת ברוטשילד במחיר הגיוני, מייד נכנסתי מתנשפת (רוטשילד היא כמובן השדרה הכמעט הכי אהובה עליי. הכי אהובה עליי - למגורים - זו ח"ן). "אה, זה כבר לא אקטואלי", הצטדקה זו שישבה שם, "אבל תשאירי טלפון ונחזור אלייך". ררר.