עדי בעולם

הפרוייקט הזה הוא של הדודה.

מה היה קורה אם לא הייתי עוזבת את החבר הראשון שלי

"ילדים, ילדים, בבקשה תהיו בשקט. מה? כן, אני יודעת שאבא אמר שחשוב להביע רגשות בכל דרך, אבל אבא לא עבד כל הלילה ולכן לא צריך לישון ביום, ואני לעומת זאת כן, ומאוד עייפה". הם נכנעים לי ויוצאים לשחק בחצר. זה יתרון אחד של לגור בנווה צדק, החצר. הבית, לעומת זאת, זה סיפור אחר. כלומר, יש בתים יפים מאוד בנווה צדק, ומשופצים עד כדי נוחות מושלמת, אבל לא הבית שלנו. לנו היה כסף בקושי לשכור את החורבה הזו, שהיא אמנם מאוד אמנותית ונווה-צדקית, אבל לא נוחה בעליל למגורים. יום אחד, כשבעלי יעשה את הפיצ'ר שהוא מתכנן כבר שנים, נקנה בית כאן ונשפץ אותו.

בעלי אוהב את השכונה. הרבה חברים אמנים שלו גרים כאן. ובאמת, יש כאן תחושה אמנותית ויוצרת. אולי זה יעזור לו לגמור סוף סוף את התסריט ולהתחיל בהפקה. למרות שאלוהים יודע מאיפה נביא את הכסף לזה. אם הקרן שוב תדחה אותו, ניאלץ להצטמצם עוד יותר, וגם ככה זה לא נוח לפרנס משפחה מהמשכורת שלי בלבד. אבל שטויות, אני יודעת שההשקעה משתלמת, וכל השנים האלה שאני עובדת בהן בזמן שהוא יוצר בבית את הסרט שהוא בדיוק כמו שהוא רוצה עוד ישתלמו.

בכלל, אני לא צריכה להתלונן. הוא הרי בא לקראתי בכל כך הרבה תחומים. התחתנו למרות שהוא עקרונית, בתור אנרכיסט ואמן, נגד טקסים מחייבים של הממסד. ואז הוא הסכים לילדים, למרות שזה עוד יותר מחייב מנישואים. והוא הרי אבא נהדר, תמיד מוכן לעשות להם שעת יצירה. הם עושים כל כך הרבה דברים ביחד. אז מה אם התרחקתי משאר החברות שלי כי הוא לא מסתדר עם "משפחות בורגניות שנהנות מדברים שטחיים כמו כסף". יש לנו את החברים שלו, והם הרי חבורה כל כך צבעונית של אמנים ויוצרים, וכולם עוד יפרצו ויהיו מצליחים.

טוב, אני אלך להכין משהו טעים לאכול. זה טוב לו ליצירתיות. מי יודע, אולי הוא יתחיל בהפקה של הפיצ'ר בקרוב.

חזרה למציאות:

אחינו הקטן: "את צריכה להחליף וישרים ולמלא אוויר בגלגלים"

אני שולחת לו מבט תוהה ועפעוף תם

דקת שקט עוברת

אחינו הקטן ממצמץ קודם: "טוב, קחי את האוטו שלי ואני אקח את שלך ואטפל בו".

איזה חמוד.