עדי בעולם

אז כשפגשתי את יניב וליטל הלכנו כמובן לאכול סושי. מקום נחמד, אמר יניב. יושב על דיזינגוף. זה נקרא "ג'פניקו". או "ג'פניקי"? (עידכון: ג'פניקה, אומרת ליידי ג'יי בתגובות). הגענו בעשר בלילה, שבשבילי זה כבר מוזר בשביל ללכת לאכול. התרגלתי לשעות של השבדים (בשש ארוחת ערב, בעשר כיבוי אורות). היה תור. זה מילא. אבל היה תור גם כשיצאנו. אנשים הולכים לאכול בשתים עשרה בלילה? הלו? אני מרגישה כה זקנה.

אניווי, היה סושי חביב. המלצרית המליצה באסרטיביות על מנת הבית, מעין סושי מגולגל עם מה שבוחרים ואז מטוגן כטמפורה. מרוב שזה נשמע מוזר לקחנו אחד כזה, אחרי שבחרנו מילוי של סלמון ובטטה. הגיע משהו די גדול, נראה כמו סושי מצופה, אבל בטעם של שניצל. לא גמרנו את המנה.

והכי רציתי לומר, למה למה למה המוסיקה חייבת להיות בכזה ווליום? נאלצנו לצעוק כדי לשמוע אחד את השני. מסעדה זה בילוי חברתי, וככזה היה נחמד אם הם היו נותנים לאנשים לדבר ולשמוע אחד את השני.

למה למה למה מס' 2: נותנים לאנשים לעשן בפנים? באמצע האוכל הדליקה זו מהשולחן ליד סיגריה. הרגשתי כאילו אני מעשנת בעצמי. התחשק לי לזרוק עליהם את השניצל.

אני מוצאת את עצמי עם הרבה זמן פנוי. התוצאה היא לא חיובית: אני (1) שורצת מול הטלוויזיה ומבלה זמני מול הערוץ האיכותי E, שהוא כידוע מלא מידע חשוב ותרבותי (2) שורצת מול המחשב והורסת לעצמי את העיניים, כאילו אני לא מפתחת ראייה של עטלף גם ככה (3) אוכלת הרבה. או גוד, בתוך חודשיים אהפוך לאוביסיטי שלא יכולה לקום מהכורסה שלה.

אני מאוד מחבבת את פרויקט דלתות מסתובבות. קראתי פה כמה וכמה פוסטים משובחים על חייהם של אחרים. אחד הפוסטים שהכי עשו לי את זה הוא פוסט מקסים של עוז, שמדבר בין היתר על תקופת הפציעה שלו, ומזכיר לי את הכאב והחרדות של התקופה ההיא. (וחוץ מזה ראויים לציון במיוחד: שלהם ושלה, שהיה כנראה הראשון שהתחיל ברעיון הזה).