עדי בעולם

"הפלפלונים האלה לא חריפים".

(אבא ממליץ על הפלפלים הקטנים שהוא קונה ב"טיב טעם").

"חררר חרררר"

(אני נאבקת לנשום אחרי שטעמתי פלפלון. הדמעות פורצות מעיני בזמן שאני מרגישה איך אני מאבדת שקד).

דירה - יש.

רהיטים - אין.

נסעתי לאיקאה היום בבוקר. פגשתי שם את גילה, וביחד יצאנו לתור. בדמיוני ראיתי את החנות מלאה ברהיטים כמו שאני רוצה וריקה מבני אדם, שכן יום שלישי ב-11 בבוקר, ולאנשים אין זמן.

 wrong!

אני לא מבינה, אנשים לא עובדים? ואם הם לא עובדים, איך יש להם כסף לקניות? הגעתי ב-11 לאיקאה, והחניון היה מלא. נאלצתי לחנות די רחוק. ומסתבר שכל מכונית הביאה איתה לפחות ארבעה בני אדם, כך שהחנות היתה פשוט עמוסה. אני לא מבינה. אם באמצע השבוע בבוקר החנות הזו מלאה, אז מתי היא לא? (ובו במקום נשבעתי לא לדרוך שם לעולם בערב/בשישי/במוצ"ש).

אניווי, אנשים היו שם המון. רהיטים לא. התכוונתי לחסוך זמן ולכן בחרתי הכל מראש בקטלוג (פחח, מי היה צריך קטלוג, בשבדיה לא מקבלים ויזה בלי שזוכרים את שמות הדגמים בעל פה). ברשימת הקניות שלי היו (בסדר חשיבות יורד):

מיטה

ארון

כורסה

שולחן אוכל

שולחן לסלון

כיסאות למטבח

מדפים

שלל אביזרים אחרים

והנה הרשימה של הקניות שנותר לי לעשות אחרי הביקור היום באיקאה:

מיטה

ארון

כורסה

שולחן אוכל

שולחן לסלון

כיסאות למטבח

מדפים

שלל אביזרים אחרים

כמו שאתם רואים, דירה כבר יש לי, אבל מיטה לישון בה לא תהיה עד עוד לפחות עשרה ימים (אם באמת היא תגיע לחנות כמו שטענה המוכרת בטון לא משכנע בעליל). באסה. אני לא מבינה את הקטע הזה שכל כך הרבה דברים לא במלאי.

אבל בכל זאת, כמה דברים הצלחתי לקנות. ומסתבר שלא הייתי יכולה יותר: רק להעמיס את מה שכן היה על העגלה התגלה כאתגר מטורף בשביל שתי בנות פלוס תינוקת (של גילה. אמנם שקטה ומשתפת פעולה בחייכנות, אבל עוד לא מספיק גדולה בשביל לסחוב את העגלה של הרהיטים). יצא שפרוייקט ליקוט הרהיטים היה ארוך מהמצופה, וגילה נאלצה לרוץ הביתה, שהרי היא מטופלת בשני ילדים. היא עזרה לי להגיע לקופה ומשם הבטחתי לה שאני אסתדר.

wrong!

כי איכשהו יצא שבסוף היו לי שלוש עגלות - שתיים של ריהוט ואחת של דברים קטנים. כולן כבדות, כך שבלתי אפשרי לנווט אותן ביד אחת, וגם אם היה אפשרי היתה חסרה לי יד בשביל עגלה. יצא, שבשיא הפאתטיות הזזתי עגלה אחת שני מטר, רצתי אל השנייה, הזזתי גם אותה שני מטר, ואז אל השלישית, באותו נוהל. ככה התקדמתי בקצב איטי במיוחד, תוך שאני תוהה בלב מה לעזאזל בער לי לעזוב זוגיות עם גבר שיכול לסחוב דברים ולעבור לחיים לבד.

ואז, באחד הרונדלים בין העגלות, שמעתי: "עדי?"

מאחורי עמד אחד הקולגות החביבים שלי. הוא בא לקניות עם אשתו והשתאה לראות אותי נאבקת בשלוש עגלות. מצד אחד רציתי לקבור את עצמי שנתפסתי ככה במחזה כה פאתטי. מצד שני רציתי ליפול לרגליו ולנשק אותן כדי שיבוא לעזור לי. "את צריכה עזרה?" הוא שאל. "כן!" צווחתי, "אני שונאת להיות לבד!"

טוב, לא התכוונתי לפרוץ בווידוי הזה מולו, אבל איקאה זה באמת מקום שגורם לבן אדם להבין כמה הזוגיות חשובה בחיים (ע"ע בנזוג שיכול לסחוב). אניווי, הוא היה מספיק מקסים בשביל לסחוב שתי עגלות בשבילי. ומעתה והלאה אני אסייע לו במה שירצה בעבודה.

את הביקור בחנות סיימתי בחנות למזון שבדי. גיליתי שני דברים שם: שבאמת, יש שם דברים לגמרי לגמרי כמו בסופר השבדי, ולשנייה הרגשתי כמו בשטוקהולם. והדבר השני הוא שאיקאה הצליחה לייבא לארץ את כל הדברים השבדים שאני לא אוהבת ושאין סיכוי שהייתי קונה, לא פה ולא שם. ואני כבר קיוויתי למסטיקים שאני אוהבת ולהרינג הנכון (יש שם הרינג, אבל הוא דווקא ישראלי).

זהו, נסיעת איקאה ראשונה הסתיימה לעתה. הבאה בתור: יום חמישי, עם ההורים (ע"ע אבא שיכול לסחוב).

(סתם אבא, בצחוק, אני אסחוב לבד. במילא נשארו רק הדברים הקטנים).