עדי בעולם

רופא השיניים בהצעה קורצת במיוחד:

"אני יכול לעקור לך את השן הזו עכשיו, למרות הדלקת. זה פשוט יכאב יותר, כי ההרדמה לא תתפוס טוב. אז מה את אומרת?"

(אה, בוא נראה, תן לי לחשוב על זה רגע... לא)

בשבועות האחרונים לא היו לי אמצעי בידור בדירה: רק אחרי שבועיים קניתי טלוויזיה, ובשבוע שעבר הגיע המחשב שלי משבדיה, ככה שבשעה טובה התחברתי בחזרה לאינטרנט. אבל זה הותיר לי שלושה שבועות בהם חייתי ללא חיבור לאמצעי התקשורת האלקטרונים. תוסיפו לזה את חוסר החשק שלי לפגוש אנשים, וקיבלתם את אמצעי הבידור היחיד שיכולתי לסבול - ספרים.

אז בשלושת השבועות האחרונים קראתי שישה ספרים (האמת ששישה וחצי, כי זה שאני קוראת עכשיו יש בו 800 עמודים ואני בערך בעמוד 400). למען ההגינות אני אציין ששלושה ספרים קראתי בפעם השנייה (או החמישית, האמת שאת כולם כבר קראתי כמה פעמים כשהייתי בתיכון. ככה זה כשמתעלקים על הספרייה בבית של ההורים, מקבלים את הספרים של עצמך מלפני עשרים שנה). שלושתם של ג'ראלד דארל.

דארל, למי שלא מכיר, היה זואולוג בריטי, שהעביר את ילדותו בקורפו עם בני משפחתו האקסנצטרים משהו. גם מי שלא מכיר את השם של הסופר מייד יהנהן כשאני אומר "משפחתי וחיות אחרות", שהיה לספר עם מאה המשכים, סידרת טלוויזיה משובחת בבריטיותה ולסרט חביב. הספרים של דארל תמיד קסמו לי, בייחוד אלה שמתארים את ילדותו בקורפו. ההומור המעולה שלו, המשפחה הכל כך בריטית, האווירה העצלה בקורפו לצד סימני קולוניאליזם (המשפחה חייתה קודם בהודו), התקופה הנאיבית של לפני מלחמת העולם השנייה, בתחילת המאה, לפני כל המיסחור שכל העולם עבר. איזה כיף לקרוא את דארל.

(הכי מצחיק בעיניי - לארי, הכי חמוד לזלי, הכי מקסימה האמא).

ספר אחר היה "Everyone Worth Knowing" (מעניין איך יקראו לו בעברית: "כל מי ששווה להכיר"?), שכתבה לורן ווייסברגר, אותה אחת שכתבה את "השטן לובש פראדה". והספר, מה יש לומר, הוא אותו רעיון: צעירה ניו יורקית מתקבלת לעבודה חלומית (הפעם לא במגזין נחשק אלא במשרד יחסי הציבור הכי לוהט בעיר) ומגלה שכשמקדישים את כולך לקריירה זה פוגע לך בחיי החברה והמשפחה. יה יה, ווטאבר.

ספר נוסף היה "האפיפיורית יוהנה". אני מתה על ספרים שמתרחשים בהיסטוריה, והספר הזה, על אף שהוא כתוב בפשטות השמורה לספרים פחות איכותיים (או שאולי הבעיה היא בתירגום? משהו בכתיבה היה מאוד פשטני בעיני), מצייר תמונת עולם מרתקת. אני כמובן מאוד סקרנית לדעת אם הסיפור הבסיסי אכן אמיתי, אבל הדעות חלוקות.

הספר האחרון הוא "אינגה ומירה", של מריאן פרדריקסון השבדית. כבר קראתי ספר שלה (פינת הטפיחה על השכם: קראתי אותו בשבדית! אהה! פינת החזרה למציאות: זה היה בגירסת שבדית קלה למהגרים), ודווקא שמחתי לקרוא עוד אחד, הפעם בעברית.

הספר מביא את סיפור חברותן של אינגה, שבדית מלידה, ומירה, מהגרת מצ'ילה. ובכן, יש לי כמה מסקנות מהספר הזה. ראשית, הוא עשה לי געגועים לשבדיה, אבל זה לא חוכמה, כרגע כל דבר עושה לי געגועים לשבדיה. למשטרה בורח אנס מסוכן מהידיים? בשבדיה זה לא היה קורה (בולשיט גמור אגב, רק לפני שנה היה שם גל בריחות של אסירים מסוכנים). חונים לי בחניה? בשבדיה השכנים היו מכבדים את החוק. גברים ישראלים קולניים מתחילים (=מטרידים) איתי ברחוב? בשבדיה האנשים מנומסים יותר וכו.

דוגמה מצויינת לזה אפשר למצוא בעמ' 180 בספר. סערה השתוללה והרסה בתים, וכבר למחרת העירייה מתקנת טיפ טופ. "אפשר לומר על שבדיה דברים רבים, אבל אי אפשר להכחיש שהיא יעילה ביותר, חשבה אינגה". ומתי אצלנו, הה?

או סתם געגועים לשכונה. "שתי האחיות הצליחו להשיג יחד חדר במעונות הסטודנטים ברוסלגסטול" (עמ' 154). אני גרתי בדיוק בשכונה הזו.

הספר גם הזכיר לי כמה דברים פחות נעימים על השבדים. בקטע הזה המשפחה השבדית משתאה מהטיפול שמעניקה המשפחה הצ'יליאנית לסבתא הזקנה במשפחה ומהמחויבות המשפחתית בכלל.

"אינגה הביטה בנערה זמן ממושך. היא נזכרה ביאן. 'אולי אנחנו השבדים לא טובים בלסלוח', אמרה לבסוף.

'אבל אנחנו טובים בשכל ישר. וזה בטח יותר טוב מכל המיתוסים האלה על דם ומשפחה ואהבה'.

אינגה לא העזה לחלוק עליה."

(עמ' 121)

המשפחה השבדית בספר מפולגת, מורכבת מבודדים. ישר נזכרתי במשפחתו של השבדי: ההורים כמעט ולא מדברים ביניהם, האמא לא מדברת עם אחיה, השבדי לא מדבר עם אחותו, וכולם מתנהגים כאילו זה נורמלי.

ודבר אחרון לגבי הספר: עדיף לתרגם ספר משפת המקור שלו. הספר הזה, שנכתב בשבדית, תורגם מאנגלית. התוצאה היא שמות משובשים של מקומות, ותירגום מילולי של מושגים מקובלים. דוגמה שיחסית פחות בעייתית לעומת הטעויות שהיו שם, אבל אני סקרנית לגביה: כמה מכם יודעים מה זה "חג אמצע הקיץ"? ולעומת זאת כמה מכירים את המושג "מידסאמר"? לי נראה שהיה עדיף להשאיר את המילה המקורית.