עדי בעולם

התמכרתי לחבושים מיובשים. אני קונה אותם ממוכר הפירות המיובשים בקינג ג'ורג', ועד סוף היום נשארים מעט מאוד חבושים. וזה לא שאני מכבדת את החברים, סוציומטית שכמוני.

את שבת האחרונה העברתי בצפייה במרתון אינגמר ברגמן ביס 3. האמת שפשוט נהניתי לשמוע שוב שבדית. וחוץ מזה, סרטים עגמומיים מאוד מתקשרים למצב רוחי.

לפני שלושה ימים הייתי בננוצ'קה. היינו קבוצה גדולה. זה סיפור ארוך, אבל פעם נסעתי כחלק מאיזה פרויקט הידברות לגרמניה. היינו קבוצת ישראלים, ואחרי כמה חודשים באה הקבוצה הגרמנית לארץ. מאז כל שנה נוסעות קבוצות חדשות, ואנשים מקבוצות קודמות מסייעים בביקור, למשל יוצאים איתם אל חיי הלילה של תל אביב.

אז הייתי בננוצ'קה עם ישראלים פלוס הקבוצה הגרמנית. המוזיקה הייתה מעולה (דני סידס עשה עבודה מצויינת). הגרמנים רקדו בטירוף. וגם אני (אחרי שתי בירות ושתי טקילות יוצא שגם אני אוהבת לרקוד).

ואחרי שיצאנו מהננוצ'קה, הלכנו לברקפסט קלאב. שזה כבר ממש לא אני וחתכתי משם אחרי עשר דקות. חזרתי הביתה בחמש וחצי בבוקר. אלוהים, זה כבר לא לגילי.

פוסט חשוב, אחת הנורמות הפגומות שהפכו למקובלות בארץ ושכדאי מאוד לתקן.

ארוחת בוקר אינטימית של חברות טובות. על שולחן עץ בחצר נערכו להן מבחר גבינות שוות (בעלה של המארחת הביא מחו"ל), שקשוקת תרד, שני לחמי ארז (אחד בריא ואחד זיתים ואמנטל), סלט ופסטו עגבניות מיובשות. בקינוחים - בריושים ענקיים מ"בר לחם" ממולאים בקרם שוקולד וקרם פטיסרי. כל אחת מאיתנו אכלה אחד כזה ללא בושה, תוך טפיחות על בטנה ומילמולים שלא בסדר לאכול דבר כזה, וגם את הסופגניות האפויות של לחם ארז, כלומר הבריושים הקטנים הממולאים בשוקולד או קרם תפוז. היה מצוין. למה במפגשים כאלה הזמן תמיד רץ?