עדי בעולם

"רררועי, ררררועי, שם שלי זה רועי, לא יורי"

(נאמר לפחות שלוש פעמים בשעה בעבודה. שמישהו יאחסן את הפרומו הזה)

הכל התחיל מזה שחיפשתי את המסיכה לשיער של קרן. אז הלכתי למספרה הקבועה שלה ושלי. אחרי שקניתי את המסיכה (כן יקירתי, מצאתי), שאל הספר אם בא לי להסתפר. הסכמתי שבאמת הגיע הזמן לגזור את הקצוות המפוצלים שלי. תוך כדי התספורת שאלה אותי הספרית אם לא בא לי קצת גוונים. "ממש טבעי", שיקרה, "ייראה כאילו זה מהשמש".

התחשק לי להרביץ לה שנייה אחרי שהיא שטפה לי את הגוונים הטבעיים עלק.

אז עכשיו אני בעלת שיער דבש. ססאמק.

(ותודה לכל החברים בעבודה ששיקרו בחינניות ואמרו שלא היו שמים לב אם לא הייתי שואלת. תודה גם לשני הסטרייטים שיצאו מהארון כשאמרו "זה ממש מבליט לך את העיניים" ו"זה מוסיף לך אור לפנים". גברים סטרייטים לא מבחינים בדברים כאלה!!!).

בימבלונת כתבה באחת התגובות בבלוגה על האמונה הנפוצה בקרב ישראליות, שאם הן לא יתנשקו בסילבסטר הרי שתהיה להן שנה מקוללת מבחינת זוגיות.

אני מכירה את האמונה הזו, למעשה הייתי קורבן שלה פעם אחת. זה היה בסילבסטר הגדול מכולם, המילניום. שבוע לפני היום הגדול מצאתי את עצמי פרודה טרייה ומבואסת (רגע, זה מצלצל לי מוכר), חרדה למחשבה שאוטוטו מגיע הסילבסטר ואני אוכל אותה לא רק לשנה הקרובה, אלא גם לכל האלף שיבוא, כלומר כל גילגולי הבאים יסבלו מחיים כמושי זוגיות בגלל שלא השכלתי להחזיק בדייט שלי עד הסילבסטר.

למזלי לא הייתי לבד. איתי הייתה חברתי הטובה, שחלקה איתי שם, עבודה ובאסה. אחרי סיעור מוחות הגענו למסקנה שהבעיה היא בקארמה. תל אביב לא עושה לנו טוב, ולכן, אחרי שנים שלא חצינו את גבול האיילון, כדאי לנו לצאת מגבולות העיר. החלטנו להיות מקוריות: במקום אלפי החוגגים שיגיעו לתל אביב, אנחנו נמצא לנו מסיבה מחוץ לעיר, בלי כל הגברים העירוניים השרוטים שכה מיצינו.

וככה גיבשנו סביבנו חבורת בנות חדורות אמונה, ומצאנו מסיבה מחוץ לעיר, באיזה קיבוץ שלא שמענו על קיומו לפני. בדמיוננו ראינו עשרות קיבוצניקים חסונים בחולצות משובצות שרק ממתינים לנשות העיר המתוחכמות. בערב המסיבה עטינו את מיטב מחלצותינו, במחשופים מטורפים, איפור נוצץ ועקבים אלגנטים תיכננו לכבוש את הפרובינציה.

 כעומק המחשוף כך עומק הנפילה. המסיבה נערכה בחדר האוכל של הקיבוץ. השולחנות הוזזו, בלונים הודבקו על הקירות, במבה וופלים נערמו בצלחות פלסטיק, אורגן אורות קטן האיר שטח קטן מחדר האוכל, די ג'יי מקומי ניצח על טייפ. טייפ!!! בנוכחים היו כמה קיבוצניקים מבוגרים ונשותיהם, אוחזות בידי הנכדים שלא נרדמו. חוץ מזה היו גם כמה קיבוצניקים צעירים, עם נשותיהם ההרות. כולם בסנדלי טבע וגרביים. וכמובן אנחנו, המכשפות מאיסטוויק.

החברה שלי ואני יצאנו לנשום אוויר ולבכות בחוץ. תהינו אם עוד נספיק להגיע למסיבה נורמלית בתל אביב, אבל הודינו בפני עצמנו שלא. בלית ברירה פנינו לכיוון הבריחה היחיד שהיה: אלכוהול. אמנם הייתה רק בירה בכוסות פלסטיק, ולא השמפניה בכוסות גבוהות כפי שראוי, אבל נו, לא בודקים שיניים של סוס כשיש רק סוס אחד.

עד חצות סימנו לעצמנו כמה גברים שהגיעו לבד. לא היה זמן לדיבורים, אנחנו פה בשביל להציל את המילניום! בחצות דפקה כל אחת נשיקה מטורפת לגבר שסימנה, ומייד מחקה את האירוע מזכרונה.

רק בחורה אחת מהחבורה שלנו לא מצאה עם מי להתנשק בסילבסטר. למותר לציין שחודשיים אחרי הבחורה הזו מצאה את אהבת חייה, אחרי שנה התחתנה, וכיום היא אם לשני ילדים מהממים. עקפה את כולנו. עד כאן לאמונה המטופשת שאם לא התנשקתן בסילבסטר הלכה השנה.

מצד שני, מה, להישאר בישראל? פחח, לא.

אז אני נוסעת לארה"ב. עוז וקרן אמונים על החוף המערבי, רווית ודימה יארחו את ביקור החטף בניו יורק בדרך הביתה. מי צריך נשיקה כשאפשר לעשות קניות בסיילז שאחרי הכריסמס.