עדי בעולם

יום שישי: קודם כל סיבוב קצר ברודיאו דרייב. חייבים לראות איפה ג'וליה אמרה "ביג מיסטייק, יוג'".

אחרי זה ה-Grove, שהוא מן קניון פתוח. כל חנות שתחשבו עליה - יש. לא היה לנו כל כך הרבה זמן, למרות שהסיילים עצומים והמלאכה מרובה. הכי הרבה זמן בילינו באברקרומבי אנד פיטץ', ויצאנו עם שקיות ענק. איזה כיף. הצלחנו גם לעשות קניות בביקור בזק בבננה ריפאבליק, אחרי שהחנינו את עוז ב"בארנס אנד נובל". נפגשנו אחרי שעה, קרן ואני נושאות שקיות של בננה ואברקרומבי, עוז נושא שקית של בארנס אנד נובל. כל הצדדים היו מרוצים.

הגענו הביתה די סחוטים, וגם מלאים אחרי עוגת הגבינה בצ'יז קייק פקטורי (קרן ואני חלקנו עוגת שוקולד-חמאת בוטנים-בצק עוגיות-גבינה. עוז הלך על קלאסי - גבינה ותותים. היה כל כך מעולה וממלא, שבקושי זזנו אחרי). אבל עוד ציפתה לנו ארוחת ערב במסעדה צרפתית עם ההורים של קרן. היינו כל כך מלאים שאכלנו רק מנות ראשונות. אבל מעולות. הידעתם שניוקי, גבינת עיזים, עגבניות שרי, אפונה, בזיליקום ורוטב אפונה זה פשוט מעולה ביחד?

אחרי הארוחה כל שרציתי היה לישון, אבל הלו"ז עמוס. יצאנו אל העיר לקומדי קלאב, לערב של אילתורים (כמו "של מי השורה הזו בכלל"). קצת חששתי, כי זה ידוע שתרבויות שונות צוחקות מדברים שונים. הייתי פעם בהופעת סטנד אפ שבדי, ופשוט לא הבנתי מה מצחיק אותם. הבנתי את השפה, אבל למה זה מצחיק? אז קצת חששתי מההופעה הזו. אז אני שמחה לבשר שההומור האמריקאי יותר מובן לי. אם כי גם שם היו כמה דברים שעוז ואני לא חייכנו אפילו. אבל חלק היו בדיחות שצריך רקע אמריקאי (אין סיכוי שאני אבין בדיחות על בייסבול, למשל).

שבת: פתחנו את היום בקצת טיול רגלי. נסענו ל-Thousand Oaks, מן שמורת טבע חביבה. רציתי לעשות מסע רגלי בטבע כי זה אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם משטוקהולם. בעבר יצאנו השבדי ואני למסעות אופניים ורגליים בפארק הענק שהיה ליד הבית שלנו, ובו כמה אגמים וגבעות. בארץ, אני לא צריכה לספר לכם, קצת קשה למצוא טבע שלא דורש לפחות שעה נסיעה, וגם אז קצת קשה למצוא טבע בלי שקיות במבה ובקבוקים זרוקים בכל האיזור.

בקליפורניה לעומת זאת, נוסעים עשרים דקות ומגיעים למקום שנקרא "אלף אלונים", ויש בו הרים, נחלים, ואף לא שמץ ליכלוך. נסענו עם חבורת חברים. בכניסה לפארק עמד שלט עם פירוט כל החיות שניתן למצוא שם. החבורה ניגשה לראות. גם אני פניתי לעבר השלט. "לא!!!" נזעקו עוז וקרן. מאוחר מדיי, כבר ראיתי שיש שם נחשים. שקלתי להישאר באוטו, אבל שוכנעתי שהנחשים ישנים בחורף (עלק חורף, 25 מעלות ושמש).

וכך יצאנו לדרך. הרים מכל כיוון, ובאמצע נקיק עם מים. הנה חלק מהחבורה בוחנים את ערוץ המים:

אנחנו, חבורת הרפתקנים שכמונו, חיים על הקצה:

עוז ואני בוחנים את המפל:

מה היה כתוב בשלט? לא לסטות מהשביל? לכו תשכנעו את עוז, שהיה צריך להיוולד עז, ואת ואיל, גם הוא עז אנושית, לא לחצות את הנחל על העשבים ולא לטפס על המצוק.

לא האמנו, אבל ואיל הצליח לרדת מהמצוק בשלום (באיזשהו שלב הוא נתקע שם, וקצת נבוך צעק לנו "לא נורא, תמשיכו, אני כבר אדביק אותכם"... כל הקבוצה החרדה נותרה במקומה, צופה בו יורד. הוא הגיע לקרקע ואשתו צעקה לו: you're grounded!!).

ואז הגענו לנחל במסלול שהיה קצת בעייתי לחצות. הנה עוז עוזר לקרן לחצות.

אחרי ההייקינג נותרה הקבוצה קצת תשושה. אכלנו צהריים ב"בהאה פרש" (פאסט פוד מקסיקני טרי). קרן, שהייתה קצת חולה מלכתחילה נשלחה הביתה לנוח, ואילו אותי עוז הקפיץ למקום בו אני מרגישה הכי בנוח. הקניון.

אין מה לעשות, חווית הקנייה בקניון אמריקאי שונה לגמרי לקנייה בעזריאלי, למשל, והכל לזכות האמריקאי. עצם זה שהמוכרת אדיבה ומנומסת ולא אומרת לי "צריכה עזרה חמודה? הג'ינס ייראה עלייך מהמם מאמי" זה כבר סיבה טובה להיכנס לחנות (בארץ אני לא קונה בחנויות בהן המוכרת קוראת לי "חמודה" או "מאמי". מרד צרכני עד שבעלי חנויות ילמדו את העובדים שלהם נימוסים). אניווי, החנויות בהן נקנו הכי הרבה דברים: ג'יי קרו ורואהל.

התוכנית להיום: וניס ביץ' והעיר העתיקה לוס אנג'לס (כן, יש דבר כזה. בערך). בערב מסיבת סילווסטר.

זה הפוסט האחרון ל-2006. מי ייתן ו-2007 תהיה שנה טובה יותר. לכולנו.